הבימוי של איתי טיראן והניצוח של דן אטינגר מגישים ערב מופתי באופרה הישראלית
מהברית החדשה אל סלומה
עלילת "סלומה" מאת אוסקר וויילד מסתמכת על רגע היסטורי בתולדות ארץ ישראל והנצרות – הוצאתו להורג של יוחנן המטביל בפקודתו מושל הגליל הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול. נסיבות האירוע מסופרות פעמיים בברית החדשה (מרקוס, פרק ו', ומתיאוס/מתתיהו פרק יד').
על פי הכתוב שם הרודיה, אשתו של הורדוס, היא שנתנה לבתה, שלומית (סלומה בצרפתית שבה נכתב המחזה) את הרעיון לתבוע את ראשו הכרות של המטיף כפרס על הריקוד שרקדה לכבוד הורדוס ואורחיו במשתה לכבוד יום הולדתו.
וויילד ניפח כאמן זכוכית את הפסקאות הקצרות של מרקוס ומתיאוס, שלא זיהו את שלומית בשמה. את זה עשה למען ההיסטוריה יוספוס פלביוס ב"קדמוניות היהודים", וספרות מאוחרת יותר היא שתיארה את הריקוד שלה כ"מחול שבעת הצעיפים". במחזה של וויילד שלומית היא זו שתבעה על דעתה שלה את ראשו של יוחנן, על רקע המשיכה העזה שנולדה בה במפגש היחיד ביניהם, שבמהלכו ניסתה לשכנע אותו לנשקה (רעיון מקורי של היינריך היינה).
סלומה, צילום: יוסי צבקר
האירוטיקה של הירח
התרומה המהותית של וויילד לסיפור, בהשפעת יצירות אמנות שונות, היא הפיכתו ליצירה אירוטית בוטה מתחילתה ועד סופה, כאורגיה של מבטי עיניים, שפתיים ודם והשוואה נמשכת לכל אורך המחזה בין שלומית לירח. הבימוי המרשים של איתי טיראן הולך בנתיב הזה, ומוסיף עליו התבוננות עתידנית בהשפעתו המודעת של ״אודיסיאה בחלל״ של סטנלי קובריק.
"סלומה" היא האופרה השלישית של ריכרד שטראוס שערך את המחזה של וויילד לליברית על האירוע הטראומטי בתולדות מלכותו של הורדוס. ניכרת במוזיקה השפעתו של ריכרד וגנר, כולל ציטוטים קצרים, לצד סממנים מובהקים לסגנון החושני והתזמור העשיר האופייניים להמשך דרכו. שיאיה הגדולים של האופרה הם ריקוד שבעה הצעיפים, ריקוד הסטריפטיז של סלומה, והמונולוג (או אריה) הגדול שלה כשמביאים אליה את ראשו של יוחנן.
הבימוי של טיראן והמוזיקה של שטראוס בניצוחו המרתק של דן אטינגר על התזמורת הסימפונית ראשון לציון במיטבה, מזניקים את ההפקה המרהיבה שלהם - עם אות הזינוק הדרמטי של המפגש בין סלומה ליוחנן, אחריו סחיטת ההבטחה מהורדוס, ריקוד שבעת הצעיפים, הנשיקה לראשו המדמם של יוחנן והסיום עם ההוצאה להורג של סלומה.
סלומה, צילום: יוסי צבקר
הישג מעורר תאווה
לצד הליברית ההדוק, שתורגם להפליא על ידי ישראל אובל לכתוביות, והמוזיקה השופעת, מתקיימת באופרה הישראלית הפקה מדהימה ומופתית, שמאפשרת לבמאי להדגיש את החוזקה הבימתית שנוצרה עם תפאורה מרתקת של ערן עצמון שבנויה כחלל גדול עם תקרת זכוכית. מעל לבור שבו כלוא יוחנן מונחת אבן הנראית כחצי ירח, שבהמשך יועלה מעלה ויתגלה ככדור שלם, שפניו משתנים באמצעות טכניקת וידיאו מיוחדת ומקורית של יואב כהן.
אבי יונה בואנו (במבי) הוא שותף ראשי עם התאורה המופלאה שלו בעיצוב החלל הגדול והאירועים הדרמטיים המתרחשים בו. נראה כי הוא האיר את המתרחש כצייר הבוחר את הגוונים המדויקים, מאפלה לאור גדול. שותפה נוספת היא אורנה סמורגונסקי שעיצבה תלבושות מיוחדות שיש בהן נגיעה היסטורית, סרקסטית ועתידנית. לעומת זאת הכוריאוגרפיה של רננה רז העיבה על ריקוד שבעת הצעיפים, והפכה אותו לסתמי.
סלומה, צילום: יוסי צבקר
הזמרים האורחים בתפקידים הראשיים היו מצוינים: אליזבת סטריד כסלומה, גם אם פה ושם התזמורת כיסתה על קולה; רוברט מקפירסון כמפקד המשמר המאוהב בה עד מוות; דניאל סומגי המרשים כיוחנן וכמוהו כריס מריט כהורדוס ועדנה פרוחניק הישראלית כהרודיאס.
בסיכומה ההפקה הזאת של ״סלומה״ מאת טיראן, אטינגר וכל שותפיהם, היא הישג רציני ומעורר תאווה לעוד כמה כאלה. כדאי מאוד לתפוס כרטיסים למועדים הבאים.