אפרת בן צור מעצבת בתיאטרון גשר דמות מרתקת של אישה שסיימה לכאורה את ייעודה כאם ורעיה
אובדן
האחיזה
במציאות
המחזאי הצרפתי החשוב של המאה הנוכחית הוא פלוריאן זלר, שיציין השנה את יום הולדתו הארבעים ואת 15 השנים מאז החל הרומן שלו עם התיאטרון ששיאיו המוכרים הם המחזות ״האמת״, ״השקר״, ״שעה של שקט״ , ״האבא״, שהוצגו כאן בבית ליסין. עתה עולה בתיאטרון גשר המחזה ״האם״ שזלר כתב כשהיה בן 31, והוא מתאר את דמותה של אן, המוצאת עצמה מבודדת מבעלה, מבתה, ובמיוחד מבנה האהוב.
מלאכת המחשבת המוכרת ממחזותיו האחרים של זלר שבהם מושג האמת מקבל פנים ומסיכות מקבלת ב״האם״ את השכבה האנושית הייחודית, כזו שבלטה ב״האבא״, כאשר הדמות שבמרכז הדרמטי מתקשה לראות את האמת הכואבת שלה ולהשלים עמה. כך זה קורה לאן, בת חמישים, כפי שזה קרה לאבא בן השמונים, שאיבד את אחיזתו במציאות.
האם, צילום: ישעיה פיינברג
המחזה בנוי כתצרף של תמונות הנראות כחוזרות על עצמן, בצמדים, או בגרסות מאוחרות, שהמתרחש בהן מתעתע בעלילה, ולרגעים - בעיקר בהתחלה - גם בקהל. מלכתחילה נראה כי מה שמטריד את מנוחתה של אן הוא היעדרו המפתיע של בנה. האימהות מסקרנת, וגם התהייה על האיחור בשובו של הבעל מעבודתו, או הצורך שלו לצאת למחרת לכנס בן ארבעה ימים.
אבל עם אלה, בד בבד, גם עולה השאלה האם מה שאנחנו רואים מתרחש באמת - כן, אותו שד חמקמק נוסח זלר - או שזה רק בדמיון של אן? ואולי מה שאנחנו מבינים שהוא רק סיוט נפשי הופך כסיוט מציאותי למציאות חדשה ומפתיעה. האם השמלה האדומה שאן קנתה, לדבריה, ונשלפת לפתע, היא להטוט שנועד להציל אותה מבדידותה?
האם, צילום: ישעיה פיינברג
צירוף של מוזיקה, תנועה ומשחק
את המחזה האינטימי-פסיכולוגי הזה, בתרגום המצוין של רועי חן, ובתפאורה היעילה של סמיון פסטוך, ביים יבגני אריה כקונצרט של רביעייה קאמרית, וכזה שלרגעים נראה ונשמע כחידה בלשית. דקויות הבימוי נסמכות על משחקי התאורה העדינים של אבי יונה בואנו (במבי), תעתועי סאונד של מיכאל ויסברוד ותלבושות של יהודית אהרון.
את פסקול ההצגה המבריק ערכה אפרת בן צור, שהיא המגלמת את דמותה של אן. לפיכך המוזיקה מצטרפת למשחקה, כמרכיב חיצוני לכאורה של מערכת הנפשית שלה - של הדמות, וגם של השחקנית שנקראה לגלם אותה. וזה כשלעצמו מהלך מבריק, המצטרף ליופייה של התנועה המיוחדת של בן צור במעברים בין התמונות ובהיעדר קרדיט לכוריאוגרף אפשר בהחלט לתת לה גם אותו, בהיותה בוגרת האקדמיה למחול בירושלים.
האם, צילום: ישעיה פיינברג
במשחקה המורכב, ובתנועתה המוליכה ויוצאת מהטקסטים של זלר, אפרת בן צור יוצרת דמות מרגשת, לעתים מצחיקה, פה ושם מגוחכת, וחודרת עמוק לתוך מאפליית המפגשים עם בעלה פייר, שיוסי מרשק מיטיב לעצב את הטבעי והשגרתי שלו, או עם חברתו של הבן - במשחק טוב של רוני עינב - ובעיקר עם ניקולא הבן, בגילומו החי מאוד של תמיר גינזבורג, המחפש בחומת המצור האימהי את הסדק המשחרר.
בסיכומה ״האם״ היא הצגה מרתקת ונוגעת ללב של מחזה מצוין על בדידות ונשיות, שיש בהן מגע ניצוצות של הומור ושל אנושיות חמה.
רכישת כרטיסים