שתי הצגות בערב אחד בפסטיבל "אלף לילה" לדרמה ערבית מודרנית בתיאטרון הערבי-עברי מעלות את מצבו של העם הפלסטיני בשפות ובנקודות מבט שונות, ומעבירות מסר חריף גם כשהן מדברות אל קהלים שונים.
תיאטרון סיפור סאטירי
יוזמת התיאטרון הערבי-עברי ביפו להציג בפני הקהל הישראלי מחזאות ערבית בת זמננו מעוררת מטבעה סקרנות מהולה בחשד. הסקרנות נובעת מהעובדה שמדובר בתשעה מחזות ממדינות ומתקופות שונות, בסגנונות מגוונים. החשד נובע מהמגמה של יזמי הפסטיבל להציג תמונה מורכבת של "חברה מפוצלת בין מדכאים למדוכאים, שבויי מסורת או ממסד, הכמהים לחירות, שיוויון וצדק". זה הרבה, בלשון המעטה, למקבץ כזה, וברור שחוט השני הבלתי נסתר שבו הוא פוליטי. החשד הנלווה לאירוע הוא שהמדיום האמנותי יכרע תחת הלחץ הפוליטי.
אולי משום כך, אמש, בערב השני של הפסטיבל התברר כי שתי ההצגות שהועלו בו דווקא נזהרו מהמלכודת הזאת והשתמשו היטב במדיום. הראשונה מביניהן, "גבירותיי ורבותיי", מאת מוחמד אלמארוט הסורי ובבימויו של אדיב ג`אהשן, ניצלה היטב את המדיום - תיאטרון-סיפור הבנוי ממערכונים אפיזודיים נפרדים. כך עברו בקלות מסרים סאטיריים על תסכולים וחלומות של ערבים במדינות ערב ובקרב הפלסטינים בעזה או בגדה, ואפילו בתוך ישראל.
ההומור והסאטירה נעו בין אמירה בוטה לאמירה עדינה, אך חדה ומצליפה, בשילוב עם שירים סאטיריים של הזמר המצרי אלשייך אמאם. הנושאים של המערכונים והשירים כללו בין השאר חופש, דמוקרטיה, הגשמה עצמית, יעוד וגורל. לא היה קל לעקוב אחר הטקסט, בגלל בעיות בהקרנת התרגום לעברית, אך התמונה הכללית שנוצרה דיברה בשפה ברורה מאוד.
תפאורת ההצגה שעיצב סלים שחאדה מצוינת. במרכזה במה מוגבהת שהמספר מסובב אותה לפי צרכי סיפוריו, ומאחורי הקיר האחורי שלה יושבים שני נגנים, עלא אבו עמרה שכתב את המוזיקה ואחמד חמדה.
חמשת השחקנים – מישלין שמשום, אברהים סקאלה, שאדי סרור, עימד ג`אברין (שגם עיבד את החומר לבמה) ובמיוחד חוסם ג`ואלה החליפו תפקידים בקלילות ובהתאמה מלאה לדמויות ולזהויות השונות שאותן גילמו.
הפלסטיני הנודד כיהודי הנודד
ההצגה השנייה בערב הזה "הציפורים בונות את קינן בין האצבעות" מאת מועין בסיסו, מעזה, הועלתה בעברית נפלאה של המתרגמת חנה עמית כוכבי, ובבימויה של דניס שמע, בשילוב מרתק למדי של משחק בימתי וקריאה.
בסיסו נולד בעזה ונפטר לפני 22 שנים. הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בקהיר אך משום שהיה קומוניסט נאלץ למצוא מקלט בארצות ערב, ובגלל פעילותו הפוליטית נכלא לא אחת והוגלה מארץ לארץ. המחזה שלו נכתב בלשון סמלית מיוחדת, עשירה בדימויים מרתקים – לעתים עוצרי נשימה – שבאמצעותם המחזה שלו עובר מהמגרש הפלסטיני המוכר והברור מאליו אל האוניברסליות של האדם והקשר שלו לאדמה, שהיא מקור חייו והיא הנותנת לו את זהותו. הפלסטיני הנודד, כיהודי הנודד, כאפריקני התלוש ממולדתו, כאינדיאנים שהורחקו ממחוזותיהם באמריקה, כסינים שגלו לטייוואן. כל אדם, כל עם וסיפור כמיהתו לשוב ולדרוך על אדמתו.
במרכז המחזה - דמותה של שאמה, הכבולה כבר שבע שנים למיטה בבית חולים, עטופה בתחבושות כותנה לבנות ורגלה השמאלית מגובסת ותלויה באוויר. היא מתעוררת מתרדמתה, כאשר לצידה רופא ואח, ונאבקת להשתחרר מכבליה במטרה לשוב ולהניח את כף רגלה על האדמה, לפני שתאבד את זכר האדמה. הרופא והאח מנסים למנוע זאת, אם מתוך פחד מפני הפסקת התלות בהם, אם מחמת תשוקה נסתרת לכבוש אותה לעצמם.
עוצמת הדימויים הלשוניים תופסת את מקום התנועה הפיזית של שלושת השחקנים, ולמעשה עד לתמונת הסיום כל אחד מהם מצוי במקום אחד, המחזה בידיו מונע מחוות מיותרות למעט תנועה לכיוון זה או אחר. גד קינר בתפקיד הרופא מביא לא רק נוכחות בעלת אנרגיה מאיימת אלא בעיקר יכולת עיצוב של דמות באמצעות הטקסט. כל מילה וכל משפט מקבלים אצלו גוון מדויק. אייל זוסמן הצעיר בתפקיד האח מעצב דמות רכה יותר, אך נחושה למלא את המוטל עליה. משפטיו קצרים יותר, לעתים לקוניים, והוא חד ובהיר.
ובמרכז, על המיטה שמנגנון חשמלי מרים את מראשותיה למצב של חצי ישיבה, ואחר כך בכיסא גלגלים, השחקנית רבקה דלה ריינה, שהיא תגלית בימתית מרתקת ביכולתה לעצב את דמותה של שאמה בקולה ובפניה כדמות חיה מאוד, עתירת רגש ורגישות, שהמילים הנפלאות של בסיסו קולחות ממנה במלוא עוצמתן הלירית ובמלוא משמעותן האנושית, והדו-שיח הנוצר בתוך הדברים שהיא אומרת יוצר את המתח הדרמטי של ההצגה.
אני מקווה מאוד ש"הציפורים בונות את קינן בין האצבעות" ישוב ויועלה גם ככלות הפסטיבל, ואפילו אם רק בעיבוד בימתי חלקי.
עוד על הפסטיבל
תכניית הפסטיבל המלאה
08/05/2006
:תאריך יצירה
|