פסטיבלים - אוליאנה - #בשם הקבוצה

הצגה נוקבת בתיאטרון הקאמרי חוזרת אל המחזה של מאמט על הטרדה מינית וניצול מרות

אקטואליה נמשכת

דיוויד מאמט לא איחר להגיב על פרשת העדות של אניטה היל נגד קלרנס תומס, המועמד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. זה היה ב-1992 כאשר המחזה עלה לראשונה בלהקת התיאטרון שלו בקמברידג׳, מסצ׳וסטס, ובהמשך באוף-ברודווי.

האקטואליה של המחזה איננה זקוקה להוכחות. די אם נאזכר את פרשת המינוי של השופט ברט קאוואנה לבית המשפט העליון בארצות הברית בשנה שעברה, וגם את פרשת הנשיא משה קצב אצלנו ועוד כמה מקרים שתקצר היריעה מלפרטם.

העלילה מתארת מפגש טעון בין פרופסור לסטודנטית, המתקשה להבין את עמדותיו האקדמאיות, נאחזת במחוות ידו על כתפה, שלטעמה היא בגדר הטרדה, ובשלב מסוים היא מדברת ומאשימה בשם ״הקבוצה״.

שם המחזה ״אוליאנה״ לקוח משיר עם נורווגי מהמאה ה-19 המתאר בבתיו השונים מצב חברתי אידיאלי, אוטופי. אבל לא תופתעו לגלות שגם בתיאור אוטופיה הזאת, בבית האחרון שצונזר בינתיים, האישה היא עבד נחות. מאמט גם מאזכר את השיר של רודיארד קיפלינג ״העול של הגבר הלבן״, אך אינו מסביר את כוונתו בכך.

אצל מאמט הטיפול האמפתי נוטה דווקא לכיוון הפרופסור, אך משאיר לקהל להחליט. בדרך כלל בעזרת הבמאים והשחקנים. כך למשל בהצגה בלונדון לפני 15 שנים השחקן אהרון אקארט שגילם את הפרופסור היה רך ועדין, וגרסתו החפה מעוון הייתה אמינה יותר בעיני הקהל.

אוליאנה, צילום: אור דנון

שינוי מחשבתי ותודעתי

לא כך היא ההצגה הנוקבת שביימה שרה פון שוורצה באולם 3 האינטימי של הקאמרי. היא גם עדכנה את התרגום של אהוד מנור. באיגרת לצופים היא מסבירה כי לאחר תהיות כמו ״למה צריך להעלות אותו עכשיו?״ היא הבינה מה עליה להגיד עם המחזה הזה כיום:

"הבנתי שאני באופן אישי מבקשת דרך מהפכת ה-MeToo. שינוי מחשבתי ותודעתי לכולנו בחברה ולא רק 'חינוך מחדש' לסקטור מסוים בחברה. חשוב היה לי לגרום לקהל להבין את שתי הדמויות ויותר מזה, להבין כיצד שתיהן מובלות למעשים הקיצוניים בהן הן נוקטות."

המכתב של פון שוורצה הוא מסמך מרתק שראוי לכל מי שיבוא להצגה לקרוא ולעמוד על פיתוח הציטוט הזה לכלל בימוי של משחק, עיצוב הבמה והתלבושות כמכלול המביע את הרעיונות שלה, בזיקה למכנה המשותף שבינה לבין מאמט. כך במכתבה היא מבהירה את פשר האזכורים של ״אוליאנה״ והשיר של קיפלינג ומשמעויותיהם.

אבי שכוי עיצב תפאורה מעניינת שיש בה גם זירת התגוששות וגם שובל ארוך הנשפך מקצותהבמה ומוליך אל חלון שבו נוף מעורפל, שאיתמר לוריא עיצב כולל התאורה המצוינת והאפקטים המרשימים של וידאו ארט, בפתיחה ובמעבר כשאנו דוהרים במנהרת הרכבת התחתית. אלה משתלבים עם המוזיקה המעודנת של בן אלקיים והתלבושות המאפיינות של נטשה מנטל, המשתנות ממערכה למערכה.

אוליאנה, צילום: אור דנון

עימות בתאוצה אל הסיום

הבימוי של שרה פון שוורצה והרעיונות שלה נבנים ונשענים על הביטוי המשחקי המובהק שנדרש למחזה שמהרגע הראשון ועד האחרון מתנהל כהתנגשות, המתבטאת בין השאר בסטטיות של הסטודנטית מול ההתרוצצות של הפרופסור. תחילה במין סקרנות מה קורה בין סטודנטית שמתקשה או מסרבת להבין את רעיונותיו של הפרופסור, ובהמשך, בהדרגה, אובדן התמימות בעימות נקמני ההולך ומתלהט וצובר את התאוצה האלימה אל הסיום.

דן שפירא הוא ג׳ון, הפרופסור, במשחק שמדהיר את הטקסט ואת חשיפתו כאגו-מניאק המתהדר בתבונה ובאינטליגנציה ומתקשה לעצור. שפירא אינו נותן לעצמו מנוחה, הוא נע ונד בתוך ריבוע ההתגוששות, והוא גברי מהסוג שמשחק בעיקר לידי הגברים שבקהל, כאלה שיכולים לטעון כמו הפרופסור המוכה שאין כוונה כי לא הייתה כוונה.

ג׳וי ריגר כסטודנטית קרול מעצבת דמות מורכבת מפרטים קטנים של רצון להבין את פשר כישלונה במבחן, בגינו היא מגיעה אל הפרופסור ומתפתח להתבוננות מופתעת בגבר הזה שמתקרב יותר מדי, שמציע הצעות שניתן לפרשן בכיוון המיני. ומשם היא צוברת עוצמה של כוחניות בשם ״הקבוצה״.

אוליאנה, צילום: אור דנון

בסיכומה, הצגת ״אוליאנה״ של מאמט ופון שוורצה בקאמרי ממשיכה ומיטיבה לאתגר את הדיון הציבורי בשאלות המרות וההטרדה המינית, על כל היבטיהן מהקלים ביותר ועד הפיזיים האלימים ביותר.