החיפוש אחר משהו קליל לקיץ המאיים עלינו הביא לבית ליסין שחקנים טובים ורק שכחו שם שמגיע להם מחזה טוב ולא מיושן.
עלילה תפלה
הרעיון להפגיש בהצגה אחת שחקנים כמו סנדרה שדה, גדי יגיל ורמה מסינגר הוא באמת ובתמים מבריק. שדה מרתקת בווירטואוזית קומית, יגיל משלהב ביכולתו ליצור דמות בסדרה של גאגים, ומסינגר קלילה ורעננה גם כשהיא בוכה. תוסיפו על זה שחקן כמעט אלמוני ששמו מורדי גרשון שגונב את ההצגה בכל רגע נתון שהוא על הבמה, ובעיקר בתמונה האחרונה, ועוד שחקן די אלמוני, רובי מוסקוביץ`, שמצליח לסחוט דמות משתי אפיזודות קצרות, ותקבלו צוות שיכול לתת תמורה מלאה לכל מחזה.
העלילה התפלה למדי (ולא בכדי לא טרחו לסכם אותה בתכנייה) מספרת על זוג (גרשון ומסינגר) שזה עתה נישא ומתמקם בדירה קטנה ומיושנת בקומה השמינית (או התשיעית) של בניין המשקיף אל פארק וושינגטון בניו יורק. את הדרמה (או הקומדיה) המערערת את האידיליה המשפחתית הצעירה מכניסים לחיי הזוג הצעיר אמה של הכלה (שדה) והשכן ההונגרי התפרן (יגיל) שגר בעליית הגג של הבניין. סוף טוב יהיה בכל מקרה לכולם.
יותר מדי ניל סיימון
ששת השחקנים גוברים לא רק על המחזה ועל הדמויות השטוחות של ניל סיימון אלא גם על הבימוי השגרתי וחסר המעוף של לסלי לאוטון, שאף לא השכיל לחתוך ולקצץ במחזה ולהמציא רעיונות בימתיים חדשניים שיצדיקו את השליפה הזאת של אחד המחזות הראשונים של סיימון, שתכיפות העלאת מחזותיו בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות מעוררת דאגה ואפילו חרדה.
אלא שבניגוד למחזות כמו "פרק ב`" או "מלון פלאזה", "הקומיקאים", "הזוג המוזר" או "יומן חוף ברייטון" ו"אבודים ביונקרס", המחזה הזה, "יחפים בפארק" הוא אחד המחזות שהתיישנו כמעט ברגע שהוצגו לראשונה, אי שם אי אז במאה שעברה. התרגום העברי העכשווי של שמוליק לוי רק מדגיש זאת עוד יותר, אם כי המחשבה הייתה בוודאי שהתרגום יעדכן את המחזה.
ולא עזרו גם התפאורה הגדולה והמרשימה והתלבושות הצבעוניות שעיצב יוסי בן ארי, וגם לא התאורה של ראובן וולנר או העריכה המוזיקלית הבומבסטית של גיורא הרמן.
הבשורה הטובה היחידה שאולי יש בהצגה הזאת היא שלתיאטרון בית ליסין נוספו ארבעה שחקנים נפלאים. אם אמנם זה כך נדע בעונה הבאה. אני מקווה.
לפרטים נוספים
09/05/2006
:תאריך יצירה
|