גרסה עדכנית מרתקת של המחזה הקלאסי מאת איבסן בהצגה מצוינת של תלמידי סטודיו יורם לוינשטיין
שלדים וסודות
האקטואליה הנמשכת של המחזה "רוחות" מאת הנריק איבסן שנכתב ב-1882, כלומר ברבע האחרון של המאה ה-19, מסבירה יפה מדוע רבים נטו לראות בו פריצת דרך מלקה בבורגנות, בכנסיה ובשמרנות המוסרית של נורבגיה – אמור מעתה הצביעות הכללית של החברה שם.
בחלוף השנים, ולפיכך בעיבוד המצוין של עידו ריקלין המציב את המחזה ברבע הראשון של המאה ה-21, עלה לסדר היום בכוח מאבקן, מעמד הנשים, ומיקומן במשפחה ובחברה, סבלן תחת עול הגברים שבחייהן, ומחיר שתיקתן. בגרסה החדשה הזאת - שכבר הועלתה לפני חמש שנים בבימויו של ריקלין בתיאטרון באר שבע - הנשים ניצבות בקדמת הבמה, אף יותר מבמקור.
רוחות, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
שלד העלילה נותר כשהיה: ערב חנוכת בית יתומים חשוב על שמו של אריק אלווינג, שמת שנה לפני כן, חוזר הביתה הבן אוסוולד. שני האירועים האלה מוליכים לשורת גילויים וחשיפות של שלדים וסודות שהוסתרו היטב על ידי הלנה אלווינג, האלמנה והאם, בשיתוף עם הכומר המקומי מנדרס. למשרתת רגינה ולאביה יאקוב אנגסטרנד יש מניות בכורה השמורות אף הן בארון של האם.
רוחות, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
נפח של טרגדיה יוונית
התחושה הכללית שלי היא שריקלין השאיר בעיבוד שלו יותר איבסן מכפי שנדמה אך לא הסתפק ב"שידרוגים" של השפה ומושגים כלכליים ואחרים, אלא בחר להעתיק את זירת החטאים שבה שהה אוסוולד בשנים האחרונות מפריז של סוף המאה ה-19 לניו יורק המתירנית של המאה ה-21.
השינוי המהותי והחשוב יותר של ריקלין משנה כליל את חלקו האחרון של המחזה ואת פשר ה"רוחות". זה שינוי הנובע מהקדמה המדעית והרפואית ביחס למחלת העגבת (סיפיליס) שמניעה בהסתר ובגלוי את מנוע הדרמה, ואצל ריקלין זה הופך לקללה בעלת נפח של טרגדיה יוונית, מסוג זו של אדיפוס. וזה כשלעצמו הישג מעניין וחשוב.
רוחות, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
את ההצגה בסטודיו של יורם לוינשטיין, בניהולה האמנותי של לילך סגל, נקרא לביים כפיר אזולאי שהצליח למקד את העלילה ואת מערכות היחסים בין הדמויות בתוך תפאורה מופשטת של מסכים לבנים שעיצבה יהודית אהרון, עם תאורה טובה של איל דניאל, וידיאו ארט של אסף לנץ, תלבושות של אביה בש ומוזיקה של אלעד אדר.
הבטחה לעתיד
ההישג החשוב ביותר של כפיר אזולאי, מעבר לפיענוח הבימתי-רעיוני של המחזה, הוא בעיצוב משחקם של חמישה סטודנטים למשחק המסיימים עתה את לימודיהם, כיחידים בתפקידיהם, וכאנסמבל. ההבטחה לעתיד ניכרת בכולם, החל מאילן זכרוב בעיצוב גס, בוטה ואנושי כאביה של רגינה, במשחקה של מורין אמור, שמתחיל כקליל וצובר עוצמה ברגע המבחן.
גיא דמידוב, גבוה ובמשחק מתנשא לעילא מעצב את הצביעות והצדקנות של הכומר מנדס, כטרטיף שידו בכל – בנשמות של צאן מרעיתו ובנכסיהם. את המראה מציב בפניו רועי רביב בתפקיד אוסוולד, שאיננו תמים במהלכיו, ואפילו בסבלו ובכאביו האמיתיים. משחקו של רביב טוב אך עטוף מדי בגוונים קשים של ציניות. ובתווך, בר קליין במשחק מדויק מאוד של דמותה המורכבת של האם, הלנה אלווינג. היא מיטיבה לעצב את הבגרות והעוצמה, והיא מצויינת בשבירה הכואבת.
רוחות, מקור: אתר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
בסיכום, "רוחות" של איבסן בסטודיו של יורם לוינשטיין היא הצגה בעלת עוצמה שמצליחה להעתיק את העבר אל העכשווי.