העלאתם של מחזות ממצרים בארץ היא חיזיון נדיר והמפגש עמם ובעברית מגלה ניסיונות מעניינים לטפל בבעיות של נקמת דם ושל אשליה פנים-מצרית שכנראה עדיין מעיקה שם.
הקידמה ומעגל הדמים
"שיר המוות" של תאופיק אל חכים הוא מחזה מרתק העוסק בנקמת הדם המסורתית על רקע הרצון לנהוג על פי עקרונות הקידמה ולמעשה - באי יכולתה של הקידמה לעצור את המנהג עתיק היומין, ואת מעגל הדמים הבלתי פוסק שהוא מחולל.
עלילת המחזה הזה מספרת על אלמנה המחכה 17 שנים שבנה יחזור מקהיר וינקום את רצח אביו. זה קרה כשהבן היה בן שנתיים, והאם קיוותה כי החיים בקהיר אצל קרוב משפחה, קצב, ילמדו אותו לאחוז בסכין. אלא שהבן גדל ונכנס לאוניברסיטה. בשובו לכפר מגישה לו האם את הסכין שבה נרצח אביו, אלא שהבן מסרב, ומחליט לחזור לקהיר. אלא שמעגל הדמים לא נעצר. האם, פגועה מיחסו המתקדם של הבן, מגייסת את בן דודו כדי שזה ימחק את הבושה שהמיט עליה בנה הנוהג, כדבריה, כ"אישה". (אחרי ההצגה סיפר לי פרופ` ששון סומך כי אחת התגובות למחזהו של אל חכים הייתה מחזה נגדי שכתבה מחזאית מצרית שבחרה להציג את האם על פי המסורת, לפיה ענייני נקמת הדם הם עיסוקם של גברים ולא של הנשים. אצלה, הבן דווקא בא לנקום את רצח אביו, אלא שהיא מנסה להניע אותו מכוונתו).
המחזה כתוב בשפה גבוהה מאוד, פיוטית ברגעים רבים, והתרגום העברי של יותם בנשלום מצליח לשמור על הניחוח ועל המקצב הערבי. את התפאורה עיצב במאי ההצגה, אולג רדובילסקי, שמצא פתרון מעניין לעובדה שבחלק ניכר של ההצגה השחקנים קוראים את דבריהם מהכתב.
אבל הישגו הגדול של רדובילסקי הוא בעיצוב המשחק של חמשת השחקנים שלו, ובראשם ראודה סלימן שיוצרת דמות מרתקת, המזכירה את הקובה היוונית ואת ברנרדה אלבה. סלימן חיה את הגעגוע לבנה, כשם שהיא חוגגת את בואו, בהתעלות נפש מרגשת. משחקה מגיע לשיאים מהפנטים בתמונה שבה היא מבינה כי בנה לא ינקום את רצח האב, ובתמונה שבה היא מצפה לבשורה על הצלחת נקמתה בעלבון שהוא מנחית עליה.
לצדה, כאחות של האם, גבי אלדור מוצאת את הטונים הנכונים והרכים לתיאור רגעים אינטימיים מחייהן, ואלה עומדים בניגוד לטון המתכתי שהיא משתמשת בו עבור קטעים שבהם היא מתפקדת כמספרת, וכמין "מקהלה יוונית" בטרגדיה הערבית.
יניב קלדרון, כבן המאכזב את אמו, ואסף סלומון כבן הדוד מעצבים היטב את שני הצעירים שנקלעים לתוך מעגל הדמים, האחד כמי שמבקש לעצור אותו, והאחר כמי שחרף רתיעתו האישית, סוגר אותו בתוך המשפחה.
נורמן עיסא - שופע אנרגיה וטירוף
אחרי הפסקה של שעה נקראנו לסאטירה די פרועה "סעדון המשוגע" מאת לנין ארמלי, מחשובי המחזאים במצרים בדור הזה, בעיבוד ובימוי של יגאל עזרתי, ובתרגום קולח של גבריאל רוזנבאום ואברהם חכים.
עלילת המחזה מתרחשת ב-1992, ומספרת על המתרחש כאשר סעדון חוזר מבית משוגעים שבו אושפז ערב מלחמת ששת הימים. הוא מאמין כי חלפו חודשים בודדים, וכי נאצר עדיין המנהיג, המהפכה החברתית עדיין בדרך להגשמתה, ובקרוב מאוד יחסלו את ישראל. הוא גם מאמין שאהובתו וופאא עדיין נערה, כמוהו, אף כי זה מכבר נישאה ויש לה בן.
כדי שלא לגרום לסעדון עוגמת נפש, מחליטים אמו, וופאא ובעלה להעמיד פנים כאילו הם חיים עדיין ב-1967. קומדיית הטעויות נבנית באמצעות סרטונים מאותם ימים, עם שידורי רדיו מפוברקים, והיא מעמתת את העבר עם המציאות העכשווית. כאשר סעדון מגלה את האמת, הוא בוחר לחזור אל השיגעון.
ההצגה עצמה קולחת, בעיקר בזכותם של נורמן עיסא, שופע אנרגיה וטירוף בתפקיד סעדון, איברהים סקאלה המשעשע בתפקיד החבר הטוב שנשא לאישה את וופאא, ראודה סלימן שבמהלך ההפסקה עברה פאזה מהדמות הטרגית ב"שיר המוות" והתגלתה כאן כשחקנית קומית מעולה, וטוני חדאד בתפקיד הבן שאיכשהו מאמין שסעדון הוא אביו. רבקה בכר הייתה טובה בתפקיד האם, וכך גם מוסא זחלקה בתפקיד האח, וכן, שגיא אלימלך ופארס חנניה, כל אחד בשני תפקידי עזר.
אורי און עיצב במה יפה, זיו וולושין עיצב היטב את תאורה (גם ל"שיר המוות"), עלא אבו עמארה ערך את המוזיקה וגם את קטעי הווידיאו, יחד עם טוטו רהואן.
צבי גורן על הצגות הפסטיבל "גבירותי ורבותי" ו"הציפורים בונות את קינן בין האצבעות"
פסטיבל לדרמה מודרנית ערבית ביפו
תכניית הפסטיבל (שהסתיים)
14/05/2006
:תאריך יצירה
|