המחזה החדש של גורן אגמון הוא בעל עוצמה רגשית שאינה משאירה מקום לאדישות
המחזה החדש של גורן אגמון מציב במרכזו שני נושאים המתלכדים לסיפור ולהצגה בעלי עוצמה רגשית שאינם משאירים מקום לאדישות .
מטען רגשי דרמטי והפוגות קומיות
מעשה בקיבוץ בעל ערכים סוציאליסטיים, אי שם בעמק הירדן. ערכים שעומדים במבחן המעגל הסגור, שמקפידים על ההומוגניות החברתית, שאוסרים לקטוף פרחים בגינות של החברים. ערכים שאינם מכירים בערך אחד ויחיד של מהות האדם, בן הקיבוץ או אורח - באינדיבידואליות.
גורן אגמון תוקפת את הנושא הזה באמצעות סיפור אנושי על אבנר, נכה צה"ל, שנישואיו לבת הקיבוץ עלו על שרטון, בעוד הוא נקשר בגילי, הפיזיותרפיסטית שלו ממחלקת השיקום בתל השומר. ניסיונו לשתול אותה בקיבוץ בעוד אשתו כבר שוהה יותר משנה בארה"ב מעורר רגשות קשים – בעיקר בלב חמותו המסורה, מרים, שמצליחה להרעיל את האווירה סביבו וסביב גילי. הבת, גאיה, שמלכתחילה מתחברת אל גילי, מבינה לפתע את פשר נוכחותה, ומנתקת עצמה מאביה, ובוחרת בדרך שמתווה סבתה, כלומר לצאת לארה"ב אל אמה. הביקור שנועד להימשך שבועות ספורים, בחופש הגדול, הופך לנתק בן 15 שנה. כשהיא חוזרת סוף סוף זה קורה רק אחרי מות אביה.
בתמונה מעורבים גם חברו הטוב של אבנר, נדב, מזכיר הקיבוץ, בעברו ילד ששרד את השואה ושאבנר אימץ כ"אח" כנגד כל שאר הילדים בקיבוץ. נדב מנסה לשלב בקיבוץ מתנדבת מהולנד, דיאנה, אך גם היא מוצאת עצמה מול חומת המעגל הסגור. גורן אגמון היטיבה להשתמש בדמות הזאת כמי שמספקת את ההפוגות הקומיות הרצויות למטען הרגשי הדרמטי שזורם לכל אורכו של המחזה.
המחזה כתוב בשפה קולחת, ברורה וללא התחכמויות מיותרות, וככל שהמחזה מתקדם כך מתהדקת השפה ויוצרת שכבות של רגש שעולה בהדרגה עד להתפרצותו כמו לבה רותחת. אולי משום כך נדמה כי הדיאלוגים של סיפור המסגרת, בפתיחת ההצגה ובסיומה, נשמעים מעט חפוזים ולא מעובדים מבחינה דרמטית כמו עיקר המחזה.
זרימה טבעית בהצגה ובמשחק
רוני פינקוביץ` ביים את ההצגה בשילוב מצוין של המרכיב הטבעי של ההתנהגות והדיבור ושל המרכיב הדרמטי הרגשי. הישגו הברור הוא בזרימה הטבעית הפשוטה בין אלה, והישגו המיוחד הוא בעיצוב המשחק של כל הצוות באותה דרך, כשבשני המישורים הם מצוינים, כל אחד בדרכו.
יורם טולדנו מגיש בתפקיד אבנר הנכה את תפקידו הגדול והטוב ביותר עד כה. הוא נוגע ללב תחילה בניסיונותיו לשכנע את גילי כי אינו רוצה לעזוב את הקיבוץ, שהוא ביתו, הוא טבעי בהתחמקויותיו מלספר לבתו את האמת על הקרע המוחלט עם אמה, הוא אוהב בלהט את גילי, והוא נלחם כאריה בסוגר נגד חמותו ונגד חברו, ולא פחות מזה ובשליטה מופתית הוא נאבק בנכותו, כמי שהחליט שהשיתוק ברגליו אינם מעידים על שיתוק החיים המפכים בו.
אסי לוי, בתפקיד גילי, יוצרת דמות מרגשת הן כמסירותה שיקומו של אבנר, הן באהבתה אליו וביחסה המיוחד עם הבת, ובעיקר בקריאות הקרב שלה כנגד כל מה שמעוללים לה בקיבוץ, התעקשותה לאהוב ולהיות עם אבנר. ועם זאת הרגעים המעוצבים ביותר הם דווקא רגעי המבוכה והשתיקות, ההתגברות על עלבונות והכניעה הבלתי נמנעת.
עליזה רוזן בתפקיד מרים היא אם-כל-הקיבוצניקיות. אך רוזן דווקא מעדנת במידה ראויה את הנוקשות של האישה שהקימה במו ידיה את הקיבוץ, ואשר רואה בחורבן נישואי בתה אות וסמל לחורבן המאיים על הקיבוץ כולו, ובשיאו של הקרב שהיא מנהלת, ודווקא במחווה קטנה, נוגעת רוזן בעצב רגיש ומרגש מאוד בדמותה של מרים.
כליל חורש פרחי דקל מצוינת בתפקיד גאיה הילדה שמעריצה את אביה, אוהבת את גילי, אך אינה מבינה את המתרחש אלא רק כאשר מאוחר מדי. משחקה מתגבש במהלך ההצגה ובתמונה האחרונה הילדה מקבלת כבר עיצוב בוגר ועצוב.
יואב הייט מרענן בתפקיד נדב, מזכיר הקיבוץ, שנושא על גבו שנים ארוכות חוב נאמנות לאבנר אך גם למרים, שאימצה אותו כבן. הייט מבטא היטב את המצוקה של נדב, ואת אי יכולתו להיענות לקריאת הקרב של אבנר.
נתי קלוגר רעננה ומשעשעת (בעזרת שיבושי שפה, כמובן) בתפקיד המתנדבת ההולנדית דיאנה, והיא משיגה את אפקט ההפוגות הקומיות בצורה מושלמת, וללא הגזמות. דניאלה וירצר כגאיה הבוגרת, בתמונות הפתיחה והסיום, מעצבת דמות אמינה מאוד, וזה הרבה ביחס למעט שניתן לה במחזה.
חוסר הקפדה נקודתי
רן בגנו כתב מוזיקה מלאת אווירה, הן לתמונות הפתיחה והסיום המתקיימות בערבה, הן לתמונות בקיבוץ, תוך שמירה על סגנון הולם לשתי התקופות שמפרידות ביניהן חמש עשרה שנים.
דנה צרפתי עיצבה תלבושות מצוינות ותפאורה יפה בעיקרה, בזכות תמונות רקע ענקיות וחיות מאוד של הרי הנגב השוממים ושל הקיבוץ הפורח, אך בעייתית בשתי נקודות – האחת בדמותו של עץ ענק שמופיע לכל אורך ההצגה, בערבה ובחצר הקיבוץ, והמלאכותיות המכוערת שלו זועקת ממש ובמיוחד כאשר תמונת הרקע של הקיבוץ שופעת עצים, שבזכות התאורה המצוינת של אינה מלכין נראים חיים. הבעיה השנייה היא כאשר מגיעים לתמונת הסיום, והדשא של הקיבוץ נשאר חשוף, שלא כמו בתמונת הפתיחה, ולעומת זאת משאבת הדלק של תמונת הפתיחה לא חזרה למקומה בתמונת הסיום.
תאמרו שאלה פרטים משניים, טכניים, או מה שתרצו, אבל בהצגה מוקפדת כמו "קפה ערבה" מותר לצפות גם להקפדה על אלה.
לפרטים נוספים
16/05/2006
:תאריך יצירה
|