המכתבים המדברים זה אל זה
 
״קופסה שחורה״ הוא בעיניי הרומן המבריק ביותר של עמוס עוז, והופעתו בדצמבר 1987 נחשבה אזהרה נבואית למה שיתרחש במתחם הפוליטי, החברתי, העדתי והדתי בארץ. לא בעיניי רבים אולי, אבל את הנבואה - שכן, בהחלט התגשמה ככל הנראה בשיאה בשנת פטירתו של עוז - הוא השמיע באמצעות ההומור והסאטירה ששפעו ברומן המכתבים המרתק, ובנתיבי המיניות הגלויה והמרומזת, העקרות, הבוגדנות ובמיוחד האהבה של גיבורי/אנטי-גיבורי העלילה.
 
עשרות המכתבים מתארים את המשבר האישי של אילנה, שהקופסה השחורה שלה מתארת נישואים כושלים לאלכס, מי שהיה מפקדה, נישא לה וניהל עמה מערכת יחסי בוגדנות, עד גירושים והתרחקות ממנה וממי שנחשב לבנם, בועז. שבורה ורצוצה ממערכת הזאת נכנסה אילנה למערכת נישואים כושלת אחרת עם מישל סומו, נדיב לב ותועמלן התנחלות. הצורך בתמיכה כספית מאלכס פותח את הקופסה השחורה.   
 
העיבוד הבימתי המצוין של הבמאי חנן שניר, העולה עתה בתיאטרון בית ליסין, הוצג לפני 16 שנים בהפקה משותפת של הבימה ותיאטרון באר שבע. שניר הצליח לתרגם את המכתבים למחזה של דיאלוגים בין-מונולוגים, שבמגע קסם הופכים לסצינות דרמטיות או קומיות, וזרימה של שתי וערב בין עלילה ליניארית הנעה מהמכתב הראשון אל הסיום, לבין חיבוטים בין ה״מה שהיה״ ל״מה שעכשיו״.


קופסה שחורה, צילום: כפיר בולוטין

 
הקלאסיקה הפרטית של שניר
 
שניר שמר מצוין על השלד הזה של הרומן ובמיוחד על האיפיונים של חמש הדמויות הכותבות את המכתבים: אילנה, שהרומן הוא למעשה חשבונה העצמי המכאיב; אלכס, שנגרר על ידה ועל ידי בעלה השני להפשרת הקיפאון הרגשי-אינטלקטואלי המתרחק שבתוכו שכן לבטח עד מכתביה; מישל סומו, הבעל השני, דתי, יליד אלג׳יר, ימני שמתנחל חזק בשפע הדולרים שהוא סוחט מאלכס לטובת מפעל המשיחיות.
 
 השלישי הוא בועז בן ה-16 - הבן שאלכס מסרב להכיר באבהותו עליו, או לפחות כך נטען, וכל מבוקשו לזכות באהבת-אמת של אם ואב, וישועתו בעבודת השימור של הנכס המשפחתי בזכרון יעקב (ומיותר לפענח את המשמעות); הנמען הרביעי הוא עורך הדין זקהיים המייצג את אלכס וכספו ומנסה לשמור גם על השפיות במהלכים המשתנים שבין אילנה ל״שלושת הגברים״ שלה. אחותה של אילנה מצטרפת בהמשך במכתביה כעדה מינורית בעלילה הגדולה.


קופסה שחורה, צילום: כפיר בולוטין

  
שניר רואה את העיבוד-בימוי שעשה ל״קופסה שחורה״ כחלק מ״הקלאסיקה הפרטית שלי״, כדבריו בראיון מעניין עם אבישי מילשטיין, בתכניה שיש בה חומרים מעניינים נוספים. הוא מוצא שהאקטואליות של ״קופסה שחורה״ התחזקה ונוסף אליה ייאוש גדול ואובדן דרך של השמאל. להערכתו של שניר, הרומן והמחזה הקדימו את זמנם בנושאים של המתח בין אשכנזים לעדות המזרח, לקונפליקט בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים.
 
לבד מעוז ושניר חוזרת בהפקה החדשה שעולה עתה בתיאטרון בית ליסין המוזיקה היפה של יוסי בן נון שיש לה תפקיד חשוב בעיצוב רקע רגשי למכתבים ולמתרחש בהם. מה שמוביל אותי להערה נדירה מצדי שבה הייתי שמח שסיום ההצגה כפי שהיה בשעתו וגם בגרסה הנוכחית  בשיתוף מעצבת התנועה שרון גל, היה גם פותח את ההצגה. את התפאורה הממסגרת עיצב ערן עצמון ואת התאורה היפה זיו וולושין. את התלבושות עיצבה אולה שבצוב.


קופסה שחורה, צילום: כפיר בולוטין

 
שחקנים לוהטים
 
בראש אנסמבל השחקנים ניצבת מיכל שטמלר המעצבת דמות יפה, טרגית וכואבת כמעט בכל שלבי הקשר שלה עם אלכס, אפילו אם התיאור מכיל תמונות הומור שיש בהן יותר מחוט שני טרגי. היא גם זו שבמשחקה המצוין מביאה לתפקיד ולמחזה את המ״מ הרביעי שעוז התעקש על קיומו - מיניות.  
 
נמרוד ברגמן כאלכס מעצב בעוצמה שקטה דמות שהיא השותף המושלם למרקם הדרמטי-נפשי של מערכת היחסים שאילנה רוקמת ופורמת. דמותו המרותקת בדרך כלל אל שולחן עבודה, ממנו הוא מגיח להרצאות על קנאות, נהרסת בסערה וקמה לתחיה כספינקס כדי לטרוף או לבנות.
 
יורם טולדנו מעצב בעדינות, ברורה מאוד, את המזרחיות האלג׳יראית של מישל סומו, ואת העורמה שלו, והוא בשיא משחקו המצוין כאשר הוא מבין את מחיר מעשיו ונלחם על שמירת ערכו האנושי.


קופסה שחורה, צילום: כפיר בולוטין

 
כך גם, במקבילה שקיימת במקור, דמותו של הבן בועז שאותו מגלם בישירות טבעית נועם טל, ואת אחותו הצעירה יפעת משחקת בחן קרני וקסלר. את תפקיד עורך הדין זקהיים הנמען והממען בין כל הדמויות מעצב מצוין יובל ינאי בתחכום ובהומור דק. מעיין וייסברג משלימה את האנסמבל כרחל, טובה כאחותה של אילנה, ובשני תפקידים אפיזודיים נוספים.
 
ובסך הכל ״קופסה שחורה״, הקלאסיקה של עמוס עוז ושל חנן שניר חיה ודוקרת ומכאיבה מחדש בבית ליסין. מומלץ למי שעוד לא אבדה תקוותו.