מחזהו של ברטולד ברכט עבר עיבוד דרמטי וגלגול מוזיקלי בגרסתו הנוכחית בתיאטרון קרוב ואבד לו העוקץ שאמור לקשור אותו אל כאן ועכשיו.
בין הסדיזם למזוכיזם
"אדם הוא אדם" הועלה לראשונה לפני 80 שנה בדרמשטט בגרמניה, היה הקומדיה הראשונה של ברכט ונחשב לראשון במחזותיו ה"אפיים". יש המזהים בדמות הראשית, גאלי גיי, השפעה מסוימת מדמותו של צ`רלי צ`פלין, שברכט העריץ. במהלך השנים, כאשר המרקסיזם תפס מקום נכבד בחשיבתו, ברכט סירס את מחזהו כדי שיהיה אנטי קפיטליסטי ואנטי מלחמתי, ופגם בממד האנושי המיוחד של המחזה.
עלילת המחזה מספרת על קבוצת חיילים בריטים ששודדת מקדש טיבטי. השיער של אחד מהם, ירמיהו ג`יפ, נתפס במשקוף המקדש ונקרע מקרקפתו. מחשש שבגלל זה יתגלה מי ביצע את השוד הם משאירים את חברם במקדש, מחפשים לו מחליף ומוצאים את גלי גיי, ספר מקומי עלוב, שיוצא לקנות דג, אך נקלע למהומה בעקבות עבודת סבלות שביצע עבור מנהלת הקנטינה הצבאית, האלמנה בקביק. אנשי המקדש מוצאים את החייל וסוחטים אותו בחוכמתם להישאר עמם כקדוש החדש, שהמאמינים יסגדו לו וימלאו את הקופה שהתרוקנה.
בה בעת, ניסיונותיו של גאלי גיי לחמוק מהעניין עולים בתוהו בעקבות הופעתו של הרס"ר הסדיסט שמתגלה אחר כך כמזוכיסט. גלי גיי הופך להיות ירמיהו ג`יפ, וקבוצת החיילים מצליחה לתחמן את הרס"ר בעזרתה של האלמנה בקביק הסקסית, שהיא מעין גרסה מוקדמת של אמא קוראז`, כך שהרס"ר המפחיד פושט מדיו לובש בגדים אזרחיים והופך לסמרטוט, משתכר מיין ומן האלמנה. כשהוא מתפכח הוא מחליט שמוטב לו להיות מי שהיה אפילו אם ירעב, על פי העיקרון שטוב שם טוב משמן טוב, בעוד גאלי גיי מחליט שמוטב לו להיות חייל ובלבד שיאכל, כי טוב שמן טוב משם טוב.
ב"אדם הוא אדם" בולט מרכיב חשוב בעיצוב מערכות היחסים שבמחזותיו הבאים של ברכט נע תמיד על ציר הקיטוב בין הרע לטוב, ואפילו בין הסדיזם לבין המזוכיזם. את הרוע והסדיזם במחזה מייצג החייל, אוריה שֶלי, שהוא היוזם של השוד ושל השימוש בגאלי גיי; המזוכיסט הוא הרס"ר ואת הטוב מייצג כמובן גאלי גיי, שחוכמת הרחוב שלו מלמדת אותו להתגבר על כל מצב, כי בסופו של דבר אדם הוא אדם.
חן קרקסי
מרכיב חשוב נוסף במחזה הוא שילובם של כמה פזמונים, שאותם שרה האלמנה בקביק, כולל פזמון אחד ללא מוזיקה. בהצגה של תיאטרון קרוב הוסיף ניקו ניתאי שיר משלו "אדם הוא אדם", עם לחן של מיטשל רוזן, שעמו מסתיימת ההצגה, ואשר מבטא את הרעיונות המרכזיים של המחזה. עם זאת נעלם מונולוג של האלמנה בקביק שבו היא מתייחסת אל ברכט ואל רעיונותיו.
בהצגה יש ניסיון מעניין, אם כי מוזר, להשתמש במוזיקה של קורט וייל שנכתבה לאופרה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ארבע שנים אחרי "אדם הוא אדם". אינני יודע אם זה בדיוק תואם את הקרדיט למלחינים מיטשל רוזן ואלדד אדניה, ומה ההבדל בין מה שהם כתבו לעיבודים שעל פי התכנייה ייצר אסף מגן. בכל מקרה את המוזיקה ניגנו היטב גליה שרגל בפסנתר וציפי אשבל בחצוצרה.
ניתאי ביים הצגה קצבית למדי, קיצר הרבה, מחק תמונות (כמו שברכט עשה כדי להתאים את המחזה לרעיונותיו) והעמיד סאטירה קטנה, שלא ממש מצליחה לחרוג מתוך העלילה שלה ולפלוש, ולו ברמז, לכאן ולעכשיו כפי שהוא מציע בדף התכנייה - הכיבוש של טיבט כמשל למתרחש כאן, המאבק של הפרט מול מנגנון קולקטיבי מדכא כמו צבא, מלחמת קיום אכזרית במרוץ אחר ההישגיות של ימינו, וניסיון לשמור על האישיות המקורית. ברכט, אני מצטער, לא שאל "ובכלל, מה זאת אישיות?" וגם ההצגה איננה עושה זאת.
אבל יש בהצגה חן רב, כמעט קרקסי, ומשחק רענן מאוד של קבוצת החיילים, דודו גולן כאוריה שלי, גיל שמברג, אלון שטיינברג ודורון שמש, משחק מצוין ונוכחות בימתית חזקה מאוד של תמי ספיבק בתפקיד האלמנה בקביק ושל ערן בוהם כרס"ר, משחק עדין וחכם של יאיר נשר כוואנג, וכן של אדר אשתר כעוזרו.
את גלי גיי ואשתו מגלמים ביינה גטהון וטטנה קבדה-אספה. שניהם מצוינים, ובגטהון יש באמת משהו צ`פליני, גון של עצב עמוק בתוך חיוך משוך במשחקו. הוא תמים, אך נבון דיו לשחק את המשחק של החיילים ולכוון אותו כך שלא יינזק. עם זאת אני מודה כי חשתי אי נוחות מסוימת מכך שניתאי ליהק לשני התפקידים האלה, של הילידים הטיבטיים, שחקנים אתיופים דווקא. ולא משום שאינם טובים דיים, אלא משום שיש בזה סוג מסוים של ניצול מוצאם ל"טובת" המסר שלו.
דלית ענבר עיצבה תפאורה פשוטה וטובה מארגזי קרשים שהשחקנים הזיזו, הפכו, והשתמשו בהם לעיצוב התמונות השונות. יעקב סליב עיצב תאורה אפקטיבית שהשלימה את התפאורה.
לפרטים נוספים
17/05/2006
:תאריך יצירה
|