מותר לצחוק

אחד הסממנים המאפיינים של הדרמה במאה ה-21 הוא המפנה שלה, הניתוק מעולם הרעיונות ששימשו את עולם התיאטרון בעבר, והחיבור לנתיבים חדשים של עניין ובראשם כל מה שניתן לכלול תחת הגדרה בת מילה אחת: האחר. 

אט אט התברר כי הפנייה הזאת גם הצליחה ליצור תמונות מורכבות שיש בהן מהטרגי והקומי, והסאטירי והגרוטסקי. אפשר ומותר לצחוק על הסבל האנושי, אפשר ומותר להלעיג ומותר, אולי אפילו ראוי, לכוון חיצים - ובתנאי שהסיפור, עגול או זוויתי, יהיה "אנושי". 

שלא במפתיע התמורה הזאת זלגה מעולם הדרמה הטקסטואלית אל עולם הדרמה התנועתית - אל עולם המחול, ואל סעיפי ענפיו ברחוב ובעולם המסיבות. התבוננות מקשיבה למחול-ריקוד העכשווי מגלה את אותן תמונות מורכבות כמו של המחזות, וגם כאשר נשמרת המסגרת הקלאסית, לדורותיה, התפתחה אנושיות ישירה שאיננה נבנית על דגמי תנועה וכלליהם.


שיעור ריקוד, צילום: רדי רובינשטיין



דו שיח של אחרים

"שיעור ריקוד" מאת המחזאי האמריקאי מארק סנט ג׳רמן, המועלה עתה בתיאטרון בית ליסין בתרגום מבריק של אלי ביז׳אווי, הוא מחזה המתאר מפגש מפתיע המתפתח באמצעות דו שיח בין שני "אחרים": סנגא קווין, רקדנית שעברה תאונה והיא מרותקת לביתה, רגלה נתונה בסד, ואבר, שכן בבנין שבו היא גרה, אספרגר על הרצף. אוטיסטי.

המפגש ביניהם נוצר כאשר אבר נדרש לבצע ריקוד באירוע של מקום עבודתו והוא פונה אל סנגא בהצעה מתומחרת בנדיבות שהיא תלמד אותו לרקוד. זו בקשה פשוטה אולי אך היא מציבה בפני שניהם את האתגר המיידי של מגע, ושל תנועה. יתר על כן, האתגר הכפול הזה הוא השער לאתגרים גדולים יותר, כמו ביטוי רגשי, כמו אופטימיות, כמו אהבה. 

המחזה כתוב בישירות שמאפשרת לקיים דו שיח המכיל כמעט את כל קשת הביטויים האנושיים, ומכאן גם את קשת הביטויים הדרמטיים. הכתיבה הטובה הזאת מביאה את המתרחש כך שלא נוצרת תחושה של מבט או ביקורתיות ואפילו אמפטיה המשקיפים על הדמויות מבחוץ או מלמעלה.


שיעור ריקוד, צילום: רדי רובינשטיין

דואט מחולי במבנה קלאסי

את ההצגה ביימה ברגישות ותבונה מירי לזר, שגם יצרה בה כוריאוגרפיה מיוחדת, ולאו דווקא לריקוד שסנגא מלמדת את אבר, להנאתנו הרבה יש לומר. עם פס קול מוזיקה שערכה (והתכניה הטובה מביאה פירוט נדיב שלו) היא יצרה הצגה יפהפייה, בסיועם של שני טור אשר על התפאורה המצוינת, זיו וולושין שידע להאיר פינות ורגשות, ושירה וייז שעיצבה תלבושות יפות.

עמית בן-שושן ואמיר טל עיצבו וידאו ארט מרשים לקטעי מעבר משמעותיים שבהם מירי לזר הכפילה את עבודת הבימוי שלה בכוריאוגרפיה לשלוש רקדניות מצוינות - נעה אברהם, נעמה גלבוע וטל נאור - שמביאות להצגה את הניחוח המיוחד של עולם המחול שממנו סנגא גורשה, לכאורה.

ההישג החשוב של מירי לזר כבמאית, מעבר ליצירת התמונה הבימתית היפהפייה על מכלול מרכיביה, היא בעיצוב המפגש בין אבר וסנגא כדואט מחולי במבנה קלאסי שיש בו תנועה היקפית, תנועה נקודתית, ריחוק וקירוב, רגעי סולו, מתח והרפיה, דרמה והרבה הומור שמכניע גם את התנועה הנוקשה ביותר.


שיעור ריקוד, צילום: רדי רובינשטיין


הציפור והרובוט

מירב שירום מגלמת את סנגא כציפור פצועת כנף. היא איננה יכולה להימנע מהכאב כשם שהכנף איננה יכולה להימנע מתנועה שגורמת כאב. זה מעגל סגור שבתוכו סנגא כלואה, או מסתגרת, והחדירה של אבר לתוכו היא כמכת חשמל. שירום מעצבת את זה בחום שזורם ממנה ומבלי לכוון לכך מפשיר אותה ואת אבר גם יחד. ובהחלט כשהיא רוקדת. 

תום חגי יוצר תפקיד מהפנט בדמותו של אבר, תוך שהוא מעצב פרט לפרט כמעט את מה שמאבחנים ומדענים מצביעים עליהם כמאפיינים של האספי (שם הקיצור של האספרגרים), כשהם במרחב הבטוח או במרחב המאיים. חגי מיטיב להיות דמוי רובוט שמוחו עובד בלי הפוגה, ובזכותו כשהוא בשנות ה-30 לחייו הוא כבר נחשב למדען חשוב.


שיעור ריקוד, צילום: רדי רובינשטיין

עם זאת חגי מעצב במשיחות מכחול את הצבעים של בלבול וחרדה, את ההתנגשות עם מציאות לא מוכרת וכמובן את ההומור השחור או הלבן של נסגא. הוא מרבה מילים, לא תמיד מבין את מלוא משמעותן. וכשהוא נפתח, בריקוד או בשיחה, הוא מלא חיות וממלא את התפקיד באור.

"שיעור ריקוד" הוא מחזה שיש בו מסר חשוב על אופטימיות, על שותפות ועל הזהות האנושית. הבימוי של מירי לזר מצליח להאיר את הפינות האלה בהצגה יפהפייה באמת. אל תחמיצו.