מסע משוגע

אחרי שתי ההפקות המופלאות של הבמאי עירא אבנרי ל"מרי סטוארט" של פרידריך שילר ו"שחף" של אנטון צ׳כוב, שאלו אותי איך אני מסביר, מעבר לביקורת, את מהלכי היצירה שלו. עניתי שככל שאני מכיר את עבודת הבמאים ניתן להמשיל אותם למדריכי טיולים שלוקחים את הנוסעים שלהם - השחקנים - למסע בנתיבים המסומנים במפה, שהיא המחזה. 

אבל לא כך אבנרי. הוא קובע לשחקנים נקודת איסוף שבה ייפגשו, ומביא אתו ציוד לדרך, ומתחיל לצעוד אתם או אתן ללא מפה, ומלכתחילה גם לא בהכרח עם יעד מדויק שאליו הם אמורים להגיע. אט אט, במהלך התעייה במרחבי השטח הנפרש לרגליהם הם יוצרים מפה שניתן לזהות בה סימני דרך מוכרים, פוגשים נשים, גברים, צעירים, זקנות, מגלים שכיות חמדה ובלילות נחים מול כוכבים או ירח.

את התיאור הזה שבתי וגיליתי תוך כדי צפייה כפולה בגרסתו של עירא אבנרי בעקבות המחזה "חתונת דמים" של פדריקו גרסיה לורקה. זו גרסה פמיניסטית שנוצרה במהלך המסע המשוגע, אפשר לומר, שיצא אליו עם חמש שחקניות, שארבע מהן מגלמות גם גברים, ויחד עם מעצבים, ועם יועצת ספרותית, ד"ר בלהה בלום שספרה המיוחד "לורקה: סיפור של אהבה" היה כמשנה-תורה לחבורה שהיטלטלה עד שהגיעה אל הרגע המיוחל, אל ההצגה שעלתה בתיאטרון תמונע.


הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור



נשים בתוככי גורלן

"חתונת דמים" הוא הראשון במחזותיו הגדולים של לורקה, "ירמה" ו"בית ברנרדה אלבה",  השבים ועולים בתדירות שמעמידה בצל מחזאים פוריים יותר. אלה מחזות המצטיינים בביטוי רחשים סוערים ופיוטיים של אהבה, קנאה, ובעיקר הם מתאפיינים בעיצוב עולמן של הנשים הניצבות במרכז עלילותיהם. נשים חזקות השולטות בגורלן, או מנסות, ובזה של הסובבים אותן, אך בה בעת נכנעות לתרבות הגברית.

האתגר שהמחזות האלה מציבים טמון במרקם המיוחד שלהם. העלילה מספרת על זוג המגיע לליל  החתונה, והכלה נחטפת על ידי ליאונרדו (התפקיד היחיד במחזה שיש לו שם) אהובה משכבר שהוא בן משפחה יריבה שרצחה את אבי החתן ואחיו. 

בתמונה הראשונה בין החתן לאמו טמון הגרעין לטרגדיה של העלילה, אך גם הסבר להחלטה לתת להצגה את שמה. האם מתארת את השכול חסר האונים, את העובדה שהרוצחים חיים, גם אם הם בכלא, ואת הפחד שלה ממעגל דמים שאותו מייצג הסכין בידי בנה. ואז היא מסכמת כך: "הלוואי שהיית אישה. לא היית הולך עכשיו לנחל, ושתינו היינו רוקמות שולי מפות וסורגות כלבלבים מצמר".

את התנועה הזאת, בין הגורל הברור מראש לבין השאיפה לשנות אותו, מייצג נאמנה הטקסט הנע ונד בין דיאלוגים ישירים לבין פיוט ייחודי, בשיא הדרמה, ובאמצעותו העלילה מתקדמת בהירה מאוד. ברגעיה האפלים ביותר הטקסט פולש למאורות של לב ורגש, וחושף סערות, כאב וזעם אימה, תשוקה ודם. 


הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור



קינת המגדר

הגרסה החדשה והמיוחדת שאבנרי עיבד מהתרגום הנהדר של טל ניצן פותחת בחלק הראשון של יצירת מופת פיוטית אחרת של לורקה, הקינה "בכי על איגנסיו סנצ׳ס מחיאס" לוחם השוורים שדהפך פטרון לאמנים ובסיבוב הפרידה שלו מהזירה נגח אותו למוות שור. פתיחה מקהלתית - מוזיקה והדרכה של מירב בן-דוד - שמכוונת אל הבחינה של האישה בתרבות השכול והפולחן - כפי שמייצגת במחזה אמו של החתן, ובסיום המובטח מראש גם הכלה.  

הבחירה הזאת מייצגת לדברי אבנרי את "ההבחנה שמשרטט לורקה בין מתים שדמם נשפך (גברים) לבין חיים שדמם נרקב (נשים). ברקע עומדת השאלה באיזה מובן הפתולוגיות שלורקה איתר בחברה הספרדית בת-תקופתו עדיין קיימות בימינו, בחברה שלנו, בתודעתן של נשים ביחס לעצמן ובתודעתם של גברים ביחס לנשים" (מתוך מאמר מרתק בדף התכניה).

כפי שאבנרי כותב, ניתן לתקוף את הנושא המגדרי אצל לורקה מכיוונים שונים אבל בעיקרו, "לורקה הטרים את ההבחנה בין מין (כנתון ביולוגי) לבין מגדר (כהבחנה חברתית שהיא תוצר של הקשרים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים, דתיים, ועוד) שתתפוס לימים מקום מרכזי בהגות הפמיניסטית".


הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור


משנות את מרקם הבמה 

אני מרשה לעצמי לצרף דווקא בנקודה הזאת את ההתייחסות של אבנרי כבמאי לעיצוב החלל הבימתי של דינה קונסון, כביטוי אחר לאותו רעיון של הבחנה - ובמקרה הזה של "במה", שהיא אמנם עולם התיאטרון אך בה בעת, ואצל אבנרי בהצגותיו, היא גם חוץ-תיאטרון. 

השחקניות מחליפות דמויות ופרטי לבוש, הן מתנועעות או ניצבות, מתבוננות, יושבות או רוקדות בייעוץ תנועה של אדוה ירמיהו, אך הן גם, ואולי בעיקר, משנות - ואני מדגיש את המילה הזאת - את מרקם-מיקום הנשים באמצעות העיצוב האקטיבי של  החלל הבימתי, כשהן מזיזות קירות, שולחנות, פנסי תאורה, שעוצבה על ידי יואב בראל, ועוד. 

זה ביטוי מקורי ולטעמי, בהקשר הזה, נועז, הפועל כזרקור על הפמיניזציה שעדיין נאבקת לעצב את מיקומה ומצבה על הבימה האנושית האוניברסלית. הנועזות של אבנרי היא זו של גבר המנסה "לומר משהו על היעשות אישה" וניסה ״להפוך את המגבלה למקפצה ולהשתמש במרחק שמתחייב מאי-הידיעה שלי כדי לאפשר להן (ודרכן, גם לי) לבחון מה הן יודעות. בתהליך הזה למדתי מהן הרבה יותר משלימדתי אותן".  

אחת ההחלטות, ואולי החשובה ביותר, של עירא אבנרי כבמאי הייתה הבחירה בחמש השחקניות שיגלמו את מכלול התפקידים במחזה כאנסמבל שבו כל אחת נסמכת אל חברותיה, וכל הקבוצה משכללת את משחקה של כל אחת בה. 



הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור

חמש נשים נפלאות

חמש השחקניות המצוינות שאבנרי בחר, "בנות אותה קבוצת גיל, שבמהלך השנים דרכיהן הצטלבו לא פעם", כפי שהוא מציין, הדהדו לו את חמש הכובסות ב"ירמה" ואת חמש בנותיה של ברנרדה אלבה - "נשים, שהן בעת ובעונה אחת חברות ויריבות, אחיות למקצוע ואחיות לגורל". וכך הנשים מהדהדות את עולם הגברים וערכיו יחד עם ייצוג דמותן בעיניהם.

אפרת ארנון מגלמת ויוצרת היטב ובמדויק בעיקר שתי דמויות מרכזיות ושונות מאוד, אבי הכלה שמחפש שידוך נדל״ן טוב עבורה, ואת אשתו הנבגדת של ליאונרדו. ארנון מגלמת גם קבצנית. נעמי פרומוביץ׳ מצוינת כחתן, הן בעיצוב המסירות לאמו ובמיוחד בעיצוב אהבתו-תשוקתו לכלתו. כמו כן היא מגלמת היטב את חמותו של ליאונרדו, חברה של הכלה וחוטב עצים.       

ענת פדרשניידר נוגעת ללב ככלה, כשהיא מיטיבה לעצב את התזזית שנוכחות ליאונרדו מחוללת בה, והיא מצוינת בטקסט הפיוטי הנפלא של הלבנה, המתוארת כחוטב עצים צעיר, בתמונה שהיא הרדוקציה הנהדרת לתמונת הרצח. פדרשניידר גם טובה כילדה בבית לאונרדו.

מיכל ויינברג היא ראשית לכל ליאונרדו, הגבר הנטרף והטורף, מרשימה ביציבה המבטאת גבריות חותכת ובה בעת גם געגוע וכניעה לאהבה הכבושה אל הכלה שהייתה בעבר ארוסתו. ויינברג מגלמת בחן חברה של הכלה, חבר של החתן וחוטב עצים, ובעיקר היא גם השכנה של אם החתן - תפקיד ששיחקה לפני שלוש שנים בהפקת הנהדרת של המחזה בתיאטרון באר שבע, בבימויו של כפיר אזולאי.


הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור



באותה הצגה גילמה את אם החתן שירי גולן, והפעם היא מגלמת בנוסף משרתת בבית הכלה וחוטב עצים. באותה הזדמנות לפני שלוש שנים תיארתי את הופעתה של גולן כאם החתן, בין השאר, כ"משחק שיש בו קסם אפל ותנועה של ריקוד פלמנקו דרמטי מרתק". 

הפעם, בבימויו של אבנרי הפלמנקו הועתק אצל גולן פנימה, והשכול על הבעל והבן הבכור מאיר בעיצובה את השכול החדש הצפוי לה מבנה ההולך לחופת-מותו. מול עינינו אם החתן של גולן נמעכת, בעיצוב ההכרה הזאת, נקרעת בין התקווה לשבירת מעגל הדמים לבין ההכרה בעוצמה הבלתי נשברת של העולם הגברי. עיצוב התבוסה שלה על ידי שירי גולן הוא כתמרור אזהרה לבאות אחריה. וזה מצמרר.

בסיכומה הצגת "הלוואי שהייתָ אשה" בעקבות "חתונת דמים" היא הישג של רעיון, עיבוד ובימוי של עירא אבנרי ושל משחק מרגש של שירי גולן וארבע חברותיה הנפלאות באנסמבל היוצרים שיצאו לדרך אל העולם המגדרי-פמיניסטי שלורקה בישר עליו במחזותיו. 
   

הלוואי שהיית אשה, צילום: אפרת מזור