אל סדרת ההצגות המבריקות ללא מילים מצטרפת עתה קופסת האהבה של תלמידי סמינר הקיבוצים שיש בה פקידים אוטומטיים, הרבה קופסאות ואהבת תיאטרון.
אהבה במקום שממון
יוצר ההצגה משה מלכא הציב בפני תלמידיו אתגר מעניין, ליצור משהו אישי עם קופסה. התלמידים נענו לאתגר שהציב להם, וצבעו באישיותם את הקופסאות שניתנו להם. ואז בא האתגר הגדול יותר – ליצור משלל הקופסאות, ומכל התלמידים, הצגה אחת הומוגנית, קוהרנטית שתספר סיפור שלם, עם עלילות קטנות שישתלבו בו.
הסיפור שנבחר בסופו של דבר הוא על קבוצה של ארבעה עובדי משרד, שעוסקים בקבלת קופסאות ובשיגורן, בהליך שגרתי אוטומטי. הארבעה – בגילומם המצוין של ליהי מזרחי, הראל מוראד, חן אברהם ורועי חמאי, שיוצרים דמויות "מוכרות" ממשרדים רבים בתנועה ובמחוות גוף מדויקות – כמהים למשהו אחר ושונה - לקצת גוונים במקום האפרוריות, לקצת אהבה במקום השיממון האנושי.
מלכא לא הסתפק בכך אלא גם יצר, בשפת התיאטרון המיוחדת לו, "שפת הזיצ" המפגישה בין עולמו התמים של הילד לחייו המוחמצים כמבוגר, מבחן לאהבה ולאוהבים החנוקים בה כבתוך קופסה, ונקלעים למצבים אובססיביים שאינם שונים במהותם מהאובססיביות של הפקידים האפורים והבוסים שלהם, שהכל נעשה לפי דברם, בקצב, בהספק ובמסירות.
מתבקש סיבוב נוסף
וכאן מתחיל אותו נס תיאטרון שתמיד מייחלים לו, ובעיקר הצגות מהסוג הזה ("צל חולף" של מיקי גורביץ` בחאן הירושלמי ו"פריקס" של סיגל אבין בסטודיו יורם לוינשטיין הן שתי דוגמאות לנסים כאלה).
ראשיתו של הנס הוא בעיצוב הבמה על ידי נאוה שטר, שגם עיצבה את התלבושות הרב גוניות תחת עינה הפקוחה של המעצבת המנוסה כל כך, מיקי בן כנען. התפאורה מורכבת שלושה ספסלים בהירים בין שלושה קירות שחורים גבוהים שיש בהם דלתות סתר הנפתחות ביד נעלמה (ועל העבודה המושלמת של היד הזאת יש להודות למנהל ההצגה רן שחל לצוות הטכני הנסתר מהעין, שמוכיחים עד כמה תיאטרון יוצא נשכר מעבודה מקצועית מאחורי הקלעים).
מתוך הפתחים בשני הקירות הצדדיים, שדלתותיהן מורמות מאחור, באות הקופסאות ודרכן הן יוצאות לדרכן. בקיר האחורי יש דלתות צרות, כמו למגשים, שמתוכן שולפים הפקידים אבזרים הדרושים לשחקנים השונים.
והפלא ופלא, מתוך הקופסאות באים ויוצאים מושאי כמיהות האהבה של הפקידים האפורים, ובכמה מקרים אף נוצרים זוגות, או ניסיונות לזיווג, בין הדמויות הנחלמות. את אלה מגלמים אחד עשר תלמידים, שלכל אחד מהם יש את רגע התהילה שלו, בסיפור ובמשחק.
השחקניות הן מעין לאוב, מיכל בלנקשטיין, מיכל בר-זוהר, נטאלי לאור,ליה דגן, עדי אמון, ואדוה בולה שהיא היחידה שיש לה טקסט (בהולנדית מלאת חיים) כאם המספרת לילדיה אגדה וברגע מסוים מישהו חוטף את אחד מהם, והפארסה הקומית הופכת לקומדיה האנושית. הגברים שבחבורה הם יאיר ראופמן, איתן לשם, אייל רז ורואי בר לוי ושלושתם נפלאים בעיצוב הדמויות שנפלו בחלקם.
על אלה יש להוסיף את התאורה המדויקת מאוד שעיצבה תמר אור, ואת פסקול המוזיקה העשיר של נדב ויקינסקי.
אני כותב את הביקורת הזאת בתקווה שיקרה להצגה המופלאה הזאת מה שקרה לכמה מקודמותיה בסמינר ובשאר בתי הספר למשחק – כלומר, שדלת סתרים תיפתח באחד הקירות המקיפים את תמונת התיאטרון שלנו, ומתוכה תצא יד מושטת שתזמין את ההצגה הזאת לסיבוב הופעות נוסף. חבל יהיה אם לאו.
לפרטים נוספים
21/05/2006
:תאריך יצירה
|