הצגת "בית בובות" בגרסה של התיאטרון הניו יורקי "מאבו מיינס" נעה בין שיממון מתיש לפרודיה מגוחכת.
ללא אמירה משמעותית
ההבטחה של פסטיבל ישראל הייתה כי הצגת "בית בובות" מועלית בהפקה שכבר "כבשה במקוריותה את במטות ניו יורק, פריז ואוסלו" והצגתה הראשונה אצלנו נקבעה לאמש, בדיוק במועד שבו מלאו 100 שנים למותו של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן.
לא קשה להבין את פשר ההצלחה הזאת. פוסט-פוסט-מודרניזם וחתרנות לשמה תמיד עושים רוח, רעש ותמרות עשן, ותמיד יימצאו להם חסידים. זה טוב כשלעצמו, כי תיאטרון טוב חייב להעיז לקרוא תגר על עצמו. השאלה היחידה היא אם התוצאה יוצרת משהו בעל הגד תיאטרלי מהותי או משמעותי.
למרבה הצער, והאכזבה, הגרסה המוזרה שמעלה הלהקה מניו יורק איננה אומרת דבר בעל משמעות קיומית לתיאטרון או למחזהו של איבסן. לכאורה היה סיכוי לכך באמצעות הרעיון שהנשים במחזה – נורה, חברתה כריסטין והעוזרת הלן – יהיו נשים גבוהות מאוד, ואילו הגברים – בעלה של נורה, טורוואלד, ידיד המשפחה ד"ר ראנק והסחטן המפוקפק קרוגשטאדט – יהיה קטני-קומה. אלא שיתרון הנשים על הגברים איננו חדש, ולמעשה הוא המאפיין החשוב ביותר במחזה המקורי.
חור שחור
יתר על כן, משחקו המצוין של ניק נוביצקי קטן הקומה דווקא מוכיח עד כמה הרעיון של הבמאי והמעבד לי ברוייר מופרך מעיקרו. נוביצקי יוצר את אחד הבעלים החזקים ביותר שניתן לתאר. עוצמת אהבתו, רגישותו, שליטתו בנורה ופגיעותו בסוף הם מופת של משחק נכון של הדמות הזאת. שאם לא היה כך, לא היה המרד של נורה בעל משמעות.
אפשר היה לשבח גם את משחקה של מוד מיטשל בתפקיד נורה אלמלא הבימוי, שהערים על שכמה שכבות על גבי שכבות שלעתים לא היה אפשר לזהות את טיבן, אם הן פרודיות מוחצנות בלבד או שמא זהות אנושית מעוותת. עד כדי כך, שאפילו המרד האחרון שלה שאותו היא מבצעת כזמרת אופרה מתרחש למעשה כחלום בלהות של בעלה. אז יש מרד או אין?
סימני השאלה מלווים את הבימוי לכל אורך ההצגה, כאשר הבמאי לי ברוייר איננו מסתפק בשום רעיון ברור (כמו זה של התפאורה, שלא מצוין מי עיצב אותה, כבית בובות של חדר ילדים) אלא מסרבל אותו, מעמיס עליו עוד ועוד, כמי שנהנה מהבדיחה של עצמו, וכל הזמן מוסיף לה פרטים שמצחיקים אותו.
חלקה הראשון והארוך של ההצגה שוקע מהר מאוד מרמת ההפתעות אל תהומות השיממון, עד כי גם רעיונות טובים כשלעצמם נבלעים בתוך חור שחור. בחלק השני הקצב גובר, אך הדרמה הגדולה הופכת להיות מגוכחת. אז אולי מישהו יכול לחשוב שאמירה נגד הסינים תגרום לכך שהפסנתרנית המלווה, שמוצאה סיני, תכה אקורד חזק בפסנתר ותבקש להסתלק. אבל מה זה בדיוק צריך להגיד? ואת מה זה באמת משרת חוץ מהצורך של הבמאי להוסיף עוד גאג לרשימה הארוכה והמתישה שההמציא?
בעברית פשוטה, "בית בובות" זה בסופו של דבר איננו "בית בובות" של איבסן, למרות שמרבית הטקסט המקורי נשמר.
לפרטים נוספים
24/05/2006
:תאריך יצירה
|