פסטיבלים - “חליל הקסם“

במאי חכם ומנצח נועז העמידו גרסה מרתקת של האופרה הפופולרית והעבירו אותה ממחלקת הבידור הקל לאגף המופת של האופרה-סריה.

תו איכות מבריסל

את החוויה הזאת, אני מודה, הייתי צריך לצפות מראש, ולו בזכות העובדה שהפעם הייבוא של האופרה הישראלית הגיע מבית האופרה הנפלא של בריסל, בשיתוף עם הסן-קרלו של נאפולי ועוד שני בתי אופרה צרפתיים, בליל ובקאן. כי כן, מזה שנים רבות ניצב בית האופרה המלכותי "לה מונה" בבריסל בצמרת העולם האופראי בזכות הפקות מרתקות מבחינה בימתית ומבחינה מוזיקלית גם יחד.

לכאן, כמובן, הגיע רק הצד הבימתי שעיצב בעבודת נמלים הבמאי הנפלא ויליאם קנטרידג`, יוצר בתחומי אמנות מגוונים – קולנוע, ציור ותיאטרון – שהשילוב ביניהם הפך לסימן היכר שלו, ואף יותר מזה, לתו איכות של הפקותיו, כפי שניתן להיווכח ב"חליל הקסם" הזה שמועלה עתה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

ואם בכל זאת הופתעתי הרי זה בעיקר משום של"חליל הקסם" יש היסטוריה של יצירה תיאטרלית קלילה עטופת רייטינג מיום היוולדה, כפי שהוכיח במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן בסרטו הנפלא. זאת וגם זאת, העלילה נקראת בפשטותה כמין סיפור רומנטי בין נסיך לנסיכה, טמינו ופמינה, על רקע סכסוך בין הוריה, מלכת הלילה וזאראסטרו, ראש המסדר. בין לבין ובתוך הסיפור הזה משתלב גם צייד הציפורים פפגנו, שזוכה בסופו של עניין לפפגנה שלו.

עלילת המסגרת הזאת, ובעיקר בזכות פפגנו, הפכה את האופרה לחביבת הקהל וליעד נוח לגיוס ילדים לטובת האמנות הזאת. סרטים מצוירים, תיאטרון בובות ועיבודים קלילים (גם של האופרה הישראלית) הפכו את "חליל הקסם" ליצירה המיועדת לילדים ולהוריהם. עד כדי כך שנשכחה העובדה שגם מוצרט וגם מחבר המחזה, עמנואל שיקאנדר התייחסו במלוא הרצינות לחומר שלהם, גם כשהוסיפו לו מרכיבים סאטיריים או קטעים מלאי הומור. מה גם שחשפו ברבים פרטים סודיים של מסדר "הבונים החופשיים" שבו היו חברים.

פפגנו כבר לא איש ציפור

הבמאי קנטרידג` עיצב הפקה שנקודת המוצא החזותית שלה היא עין המצלמה. כך גם בנויה הבמה, שהוא עצמו עיצב יחד עם סבינה תניסן, כפנים האקורדיון המתקפל של המצלמות שעמדו פעם בקרנות רחוב ובטיילות הערים, ואחת מהן גם ניצבת בפתיחת ההפקה הזאת. בעומק הבמה הזאת מצוי אותו לוח שעליו נקלטת התמונה. יתר על כן, לכל אורך האופרה מתבצעות הקרנות וידיאו וסרטים שעיצבה וערכה קתרין מייבור, שלעתים לובשים צורה של איורים, וברוב המקרים מאזכרים סמלים וסימונים ארכיטקטוניים וגיאומטריים.

בשיא הדרמה קנטרידג` גם ידע להשלים את העיצוב החזותי עם תאורה רגישה שעיצבה ג`ניפר טיפטון, וחידש אותה בתל-אביב סקוט בולמן, ואשר הרעיון המרכזי שלה הוא המשחק בין אור לחושך, בהתאמה מלאה לרעיון הצילום ובעיקר לרעיונות הטקסטואליים של האופרה. את הגוון הכהה הכללי של הבמה מעטרים בגוונים רכים, פסטליים, תלבושות בנוסח שנות הקולוניאליזם של המאה ה-19, שעיצבה גרטה גויריס. לפיכך גם פפגנו איננו מופיע בהפקה הזאת כאיש-ציפור, אלא ככל האדם, בתלבושת חומה מחויטת.

בנוסף על הטיפול המדוקדק בצד החזותי ידע קנטרידג` למצוא את הנוסחה המוצלחת למשחקם של הזמרים, שמעבר ליכולתם המוזיקלית נקראו גם לשחק טקסטים דיבוריים ללא ליווי (וזאת משמעות הגדרת האופרה הזאת כזינג-שפיל, כלומר מחזה עם קטעי זמרה). התוצאה היא שכל המשתתפים בלי יוצא מהכלל משחקים משחק פשוט, נקי מהתחכמויות וגאגים.כך טמינו ופמינה, כך פפגנו ופפגנה, כך מלכת הלילה וכך זאראסטרו. רק משחקו של העבד מונוסטטוס חריג כיאה למי שבא מאפריקה ומתחרמן על נקלה מיופיה של פמינה.

עומק מוזיקלי נדיר

הצד החזותי הזה יצר אתגר של ממש למנצח דן אטינגר, שבין השאר מוכר לנו כמי שבעצמו היה יכול לשיר את פפגנו, ובעבר אף עשה זאת. אטינגר החליט החלטה אמיצה להוסיף לתזמורת גם פורטה-פיאנו שהוא עצמו ניגן בו מפעם לפעם, במהלכם של קטעי הטקסט הארוכים, ואפילו אילתר קטעי מוזיקה של מוצרט שאינם כתובים באופרה הזאת. הנועזות הזאת, יחד עם הדגשה מיוחדת על אפקטים מוזיקליים, בביצוע חי של נגני התזמורת או בהקלטות שבוצעו במהלך החזרות, הוסיפו נופך מוזיקלי אנין לכל המסה הבימתית.

אפשר בהחלט לומר שאטינגר, יחד עם קנטרידג`, העניק ל"חליל הקסם" עומק נדיר, שברגעים רבים הזכיר לי את שיאי יצירתו של מוצרט ובעיקר את "דון ג`ובני". זה ניכר היטב בעיצוב נגינת התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, ובניתוב זמרת המקהלה, ובעיקר של סוללת הזמרים שלו, בתפיסה של אופרה-סריה, ובמינון מדויק מאוד של דרמה, פיוט והומור. התזמורת נענתה לו בצליל חם מאוד, חד ונקי (ומחמאה מיוחדת מגיעה לחלילנית מרגלית גפני), וכך גם המקהלה, בניצוחו של ליאונטי וולף, ובעיקר בקטעים של מקהלת-הגברים.

ומעל לכל אלה אטינגר ביים את זמרתם של הסולנים בדקדקנות שהפיקה מכל אחד מהם את איכויות הקול ואת המוזיקליות הנכונה. שרון רוסטורף-זמיר הייתה פמינה חלומית, והסופרן שלה היה עשיר ומלא עדנה. מילגרוס פובלדור הייתה מלכת הלילה הנשית ביותר שששמעתי, והקולורטורות שלה היו מופלאות ומכשפות. שלישיית השליחות שלה, שרון דבורין, קרין שיפרין ועדנה פרוחניק יצרו צוות מושלם, בגיוון קולותיהן, בביטוי ובמשחק. הילה בג`יו הייתה פפגנה מתוקה שכל אחד, ולא רק פפגנו, היה ממהר לאמץ כאם לעשרת ילדיו.

זמר הבריטון פטר אדלמן היה פפגנו נפלא, פשוט, מדויק ועם הומור דק בקולו ובמשחקו. קלוד פיא היה נסיך חלומות, בטנור שהלך והתעצם בעושר ההבעה, וזמר הבאס אנדראה סילבסטרי היה זאראסטרו מלא הוד ועוצמה. ולדימיר בראון היה מצוין כדובר שלו, גיא מנהיים היה גמיש ומשעשע כמונוסטטוס. יותם כהן, יבגני ניז`ניץ, ככמרים וגברים חמושים, וכן שני השחקנים מאיר דיין ויונתן זיכולץ הוסיפו את תרומתם הטובה למכלול המוזיקלי-תיאטרלי.

ואחרונים ומיוחדים, שלושת הילדים המזמרים – אלחנן אפלבאום, תיאודור בורוזדין והלל מדיני – ששרו נהדר וגנבו את ההצגה (פי שלושה) בכל רגע שהיו על הבמה.

אני חושב שהערב אלך לראות שוב את "חליל הקסם" הקסום הזה (עם צוות הזמרים השני). להתראות במשכן לאמנויות הבמה.

לפרטים נוספים