מפגן של גאונות

עשרים ושמונה שנים חלפו מאז עלתה "אידומנאו" של מוצרט על בימת האופרה הישראלית, כשהייתה עדיין "החדשה" ושכנה באולם נגה ביפו. פרק זמן נטול היגיון ובלתי מוסבר בעיקר כאשר קוראים באתר האופרה ובתכניה את דברי פרנסי האופרה הישראלית המתייחסים בהערצה, ולא בלי סיבה, ליצירה הזאת.  

מוצרט היה בן 25 כאשר כתב את "אידומנאו" תחת השפעת ביקורו בפריז ובהזמנה לכתוב אופרה לקרנבל במינכן. זה היה אחרי שכבר כתב 11 אופרות ראשוניות, וכראשונה בפרק ביניים של חמש נוספות שהוליכו אל "נישואי פיגרו" וחמש האופרות החשובות האחרונות.

לא אחזור על הניתוח בתכניה שכתב קספר הולטן, הבמאי הדני המקורי של ההפקה שעלתה השבוע, וגם לא על הרחבתם בראיון של עמיתי יוסי שיפמן עם ניב הופמן, הבמאי המחדש. אסתפק בכך שיש בהם הארות מעניינות על היצירה ועל עבודתם, ומעבר לדקדוקי ביקורת שניתן לציינם, בהחלט טוב ש"אידומינאו" עלתה כפי שעלתה. 


אידומנאו, צילום: יוסי צבקר

כי כן מדובר באמת ובתמים ביצירה בעלת נפח מוזיקלי ייחודי, המכיל שפע של רעיונות המבשרים על מה שעתיד להתרחש במוזיקה האופראית של מוצרט, ומעבר לכך. ניתן לסכם את המכלול המוזיקלי, האריות, שלישייה נהדרת בסוף המערכה השנייה ורביעייה מרתקת בתחילת המערכה השלישית, קטעי המקהלות והתזמור, כמפגן של גאונות מוזיקלית.  עם זאת, יש תחושה שניתן בהחלט לקצץ קטעי רצ׳יטטיב, שמתייתרים באריות הממשיכות אותם.

אבל הגאונות של מוצרט מועצמת דווקא כאשר מתייחסים לתכנים שהמוזיקה נושאת אותם על כנפיה, חודרת לעורקיהם, מפיחה בהם חיים, כאותה רוח אלוהית. מיטב הטקסט של האופרה, המוצג בכתוביות התרגום שישראל אובל היטיב להעניק לו גוון קלאסי, מכיל התבוננות בשאלות קיומיות שמתמקדות בתופעות של מלחמה ושלום: בין עמים אך גם בין בני האדם לבין עצמם.


אידומנאו, צילום: יוסי צבקר

שלושה ראשים לעלילה

העלילה היא "יוונית-מיתולוגית", בעלת שלושה ראשים, ומתפתחת תחת השגחת האלים. העלילה הראשונה שאליה מתוודעים היא זו של אהבתו של אידמנטה, בנו של אידומנאו מלך כרתים מגיבורי מלחמת טרויה. מושא אהבתו היא איליה, אחת מבנות פריאם שנלקחה בשבי. גם היא אוהבת את הנסיך, ושניהם שומרים את סודם לעצמם - סיפור "הפוך" ברור לסיפור של הלנה ופריס שהשיט אלף ספינות ועשר שנות מלחמה.

הראש השני, הנלווה מהצד, הוא זה של אלקטרה, שאיכשהו הגיעה לכרתים אחרי שהיא ואחיה רצחו את אמם ומאהבה כנקמה על רצח אביהם, אגממנון, שכידוע נרצח על כי זבח את בתו איפיגניה לטובת צליחת הים על ידי הצי היווני בדרכו לטרויה. אלקטרה, שלא יהיה ספק, שמה עין על אידמנטה, כמהלך פוליטי שאולי יחזיר לה את הכבוד האבוד. 

לטעמי העניין הזה של אלקטרה, למרות שלוש האריות היפות שזכתה בהן, רק מסרבל את העניין, אינו תורם תרומה ממשית לעלילה, ומהווה את אחד הגורמים לאורכה של היצירה, וגם את אחת מאותם אבני נגף בימתיות של הבימוי. מה שמצער ביותר הוא שכותבי הליברית - כולל מוצרט - לא ניצלו את ההזדמנות לעימות ישיר בין איליה ואלקטרה, שהן כמראה הפוכה בנסיבותיהן. 

אידומנאו, צילום: יוסי צבקר

והנה מגיע הראש השלישי של העלילה  - אידומנאו שנקלע למצוקה קשה בלב ים,  ונודר לנפטון כי אם ייוושע, הוא יזבח לכבודו את הראשון שיפגוש על חוף מבטחים.  מזכיר לכם, ברור, את  סיפור בת יפתח. עולם ישן, אכזר במושגי כבוד ואמונה. וכמובן, ולהבדיל, באותה סוגיה סיפור עקידת יצחק, הדומה במשהו.

בזכות מארגני הקרנבל במינכן שונה הסוף המיתולוגי של אידמנטה ובמקום זבח תהיה העברת שלטון וחתונה של האוהבים שכבר גילו זה לזו את סודם. אידומנאו נתקף בחצי-טירוף בבימוי נוסח "בוריס גודונוב", ואלקטרה האומללה הופכת לתחליף לא מפתיע לאייל.

כל זה מתרחש על במה מעניינת, בעיצוב יוצרים מדנמרק, הבנויה כמסגרות תלויות, שעולות ויורדות כמראות, ועם הקרנות וידאו, כלי שחמט, פסל גדול שמתפרק ברגע הנכון, וקבוצה גדולה של שחקנים שמשוטטים כרוחות רפאים של קרבנות מלחמה ושלטון.



אידומנאו, צילום: יוסי צבקר

סולנית זוהרת

התזמורת הסימפונית ראשון לציון היטיבה להיענות לשרביט הניצוח של מיקלה גמבה, והפיקה את מיטבה בכלי הנשיפה. מקהלת האופרה הישראלית הופיעה בממדים שמוצרט לא חלם עליהם, פי שניים מממדיה של התזמורת, וגודלה המוגזם היה לרועץ רועש במערכה הראשונה. אבל בהמשך, בפרק יפה ששרו הגברים בבור התזמורת, ובקטעים היפים במיוחד במערכה השנייה והשלישית, חזרו אליה קולה הטוב ואיכות זמרתה, בהדרכתם של איתן שמייסר ואסף בנרף, מזמריה בעבר שחזר עתה זה מלימודיו בחו"ל. 

ובעיקר היו אלה הסולנים, ובראשם הילה בג'יו שזהרה בתפקיד איליה, ועיצבה דמות חיונית, עם מוזיקה ושירה שבישרו על דמויות אופראיות אחרות כמו סוזאנה של פיגארו, דונה אנה של ג׳ובאני, או האחיות שעושות טוב טוב כמו כולן. אלה וסילביצקי הייתה דרמטית ומצוינת כאלקטרה, כמעט נוסח הרוזנת, אלווירה  והאחות האחרת. ובאמת חבל ומצער שמוצרט לא יצר מפגש מוזיקלי מרתק עבורן.

אידומנאו, צילום: יוסי צבקר


סטפני לאוריצ'לה  הייתה מרשימה בתפקיד אידמנטה, שהוא הדמות העיקרית ביצירה, שהכל סובב בה סביב גורלו ואהבתו. התפקיד נכתב במקור לזמר קסטרטו, אך בהמשך נפל בחלקן של זמרות המצו-סופרן. תומאש קטאיאלה היה מרגש ומסעיר בתפקיד אידומנאו, האב הטרגי.  בתפקידי משנה שרו היטב אשרי שגב כיועץ המלך, איתן דרורי ככהן גדול ונח בריגר כקולו של נפטון.

בסיכומה, העלאת ההפקה הזאת של "אידומנאו", שמקורה באופרה הממלכתי של וינה, היא הישג חשוב לאופרה הישראלית ולאמניה.

אידומנאו, צילום: יוסי צבקר

אידומנאו, צילום: יוסי צבקר


רכישת כרטיסים