שלושים ואחת שנים עברו מאז שעלה המסך לראשונה בתיאטרון הקאמרי על מחזהו של חנוך לוין, "יעקובי ולידנטל", ובבימויו, לראשונה בתולדות מלאכת התיאטרון הגדולה שלו. שלושה עשורים שהפכו את המחזה הזה ל"הדיבוק" של הקאמרי. ולא בכדי.
מדובר ביצירה שהטקסט והבימוי המקורי שלה לצד המוזיקה, התפאורה והתלבושות מדויקים ומהודקים והופכים אותה למקשה אחת, מושלמת. ומשום כך נכונה הייתה ההחלטה להפקיד את בימויה החדש בידיו של יוסף כרמון, ששיחק באותה בכורה היסטורית עם זהרירה חריפאי ואלברט כהן. נוכחותם של שני האחרונים בבכורה והצטרפותם אל כרמון ואל שחקני ההצגה החדשה תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן, אל היוצרים של אז-עכשיו – התפאורנית רות דר, המלחין אלכס כגן, הפסנתרן מישה בלכרוביץ` ואל התאורן ה"חדש" שמוליק אטמזגי, הדגישו זאת אף יותר.
הקומדיה האנושית נוסח לוין
את הגרעין לעלילת המחזה (וגם למבנה שלו) ניתן למצוא בסיפור האישי שמביא המלחין אלכס כגן על היכרותו עם לוין, כששניהם היו חיילים ושובצו לקורס קשר. כגן סיפק ללוין את צמאונו למוזיקה, "אני נהניתי בהנאתו וסיפקתי לו את הסחורה ככל שיכולתי". ואם נדמה למישהו שמדובר בקשר מקרי ל"יעקובי ולידנטל", כדאי שימשיך ויקרא: "במשך הימים התוודענו אחד לשני, בילינו הרבה ביחד ואף התאהבנו באותה חיילת מקסימה ששירתה אתנו בקורס. אהבנו אותה כל אחד בדרכו, אך תמיד ויתרנו אחד לשני באבירות של אוהבים תמימים. עד שלבסוף היא ויתרה על שנינו".
ברור כי לוין לא כתב מחזה אוטוביוגרפי על עצמו, על כגן ועל החיילת. אבל כדאי לשים לב לפחות לשלושה ביטויים בדברים האלה: "נהניתי בהנאתו", "סיפקתי לו את הסחורה", "ויתרה על שנינו" שהם תיאור תמציתי, גרעיני, גם אם מחייך, למערכת היחסים שנרקמת ונפרמת, ולבסוף שבה ומאוחה, בין יעקובי ולידנטל מזה, ובין שניהם לרות שחש, האישה שאתם-נגדם- לבדה.
המחזה כתוב ברובו כרצף מונולוגים, משובץ בכמה דיאלוגים ובפזמונים, ומתאר כיצד יעקובי מחליט להתחיל לחיות, נותן גט לידידותו המשמימה עם לידנטל, יוצא לרחוב ונקשר בעבותות תשוקה לישבנה הגדול של רות שחש. היא, מצידה משחקת את משחק החתול ועכבר, רוצה-לא-רוצה, ומוליכה את יעקובי לחופה, מתוך תקווה שלא רק הביג-תוחס שלה, אלא גם שדיה הגדולים יעשו את מלאכת החיים שלה, ויאפשרו לה בבוא היום להגיש ליעקובי חשבון ארוך ומפורט. הכלי העיקרי בדרכה לכך הוא לידנטל, שנדבק אל הזוג ה"מאושר" ומגיש להם את עצמו כשי כלולות. במערכה השנייה ישלם כל אחד מהם את המחיר על אשליותיו ותקוותיו. הקומדיה אנושית נוסח לוין תגיע במערכה הזאת לזיכוכה הדרמטי-טראגי.
פרודיה משולשת ומחזה על זמני
אבל אין לטעות - המחזה החצי-אופראי של לוין איננו חשוב רק בגלל החישוף הנפלא של נפשות מתות, אלא גם – אולי אף בעיקר – משום היותו פרודיה משולשת על הטרגדיה, על הקומדיה ועל הקברט, כפי שמנתח חיים נגיד במאמר נפלא שמביאה התוכנייה (מתוך ספרו המאלף על מחזות לוין, "צחוק וצמרמורת""). חיים נגיד מאיר ו"מבין" עבור הצופה את מה שעתה זה ראה על הבמה, ויחד עם ה"עדויות" של שותפיו של חנוך לוין בשתי ההפקות, אז ועכשיו, הוא ממקם היטב את "יעקובי ולידנטל" כמחזה על-זמני.
מי שמסייע למיקום הזה כיום הוא כרמון, בבימוי מדויק, נקי, מסור ונאמן למה ש"למד" מלוין עצמו. הבימוי מנצל היטב את התפאורה הנוכחת-נעדרת של רות דר - תפאורה קברטית שכל כולה מסך אדום לכל רוחב הבמה שמלפניו, עם שלושה כיסאות פשוטים, גזוזטרה וחלון . התפאורה מעוטרת בתלבושות המוחצנות-כמעט-מצועצעות שדר עיצבה. את אלה האיר שמוליק אטמזגי בדייקנות שלא ניסתה למלא את החסר כביכול, אלא דווקא להדגיש את היש, ובעיקר את השחקנים.
"התפקיד נמצא בתוככם"
אך עוד לפני כן יש ללוין ולכרמון שותף חשוב ומרכזי – המלחין אלכס כגן, שהמוזיקה שלו למה שמוגדר כ"מחזה עם פזמונים" הופכת את המחזה, לחצי-אופרה, ולפי גישתו הנ"ל של חיים נגיד אפשר בהחלט להגדיר אותה כפארודיה על אופרה. כי כן, המוזיקה של כגן היא טקסט במחזה, היגד ברור ממש כמו ה"פזמונים", המונולוגים והדיאלוגים, ומישה בלכרוביץ` המנגן אותה בפסנתר מצטרף כשחקן מן השורה לשלושת השחקנים המדברים ושרים.
ולא בכדי. כרמון יודע לפעול על פי הציווי של "והיגדת לבנך" של מורשת לוין לו ולעמיתיו מלפני יותר משלושים שנה: הביאו את עצמכם, את התפקיד שנמצא בתוככם. כל דמות ומגלמה. ולו עצמו השאיר את מלאכת החיבור, העיצוב למקשה אחת של סגנון משחק. כרמון עושה זאת מצוין, מבלי לכפות על הצוות שלו את מה שעשו הוא וחבריו באותם תפקידים.
יעקובי מרתק ולידנטל ענוג
ואכן, על במה-2 של הקאמרי משחקים בגדול, בגדול מאוד, שלושה עתירי כישרון, שיוצרים דמויות חדשות לזהויות המוכרות כל כך שעיצב לוין. רמי ברוך הוא יעקובי מרתק – החל מהחלטתו הנחרצת לנתק את עצמו מ"עברו", לרמוס את לידנטל ולהתחיל לחיות. הוא שיכור תשוקה וניצחון – עיניו בורקות למרחוק – והוא עלוב ומושפל כמגבעתו – ועיניו כבויות לרווחה. גופו עזוז בצאתו למסע הכיבוש של רות שחש, והבלון מתרוקן מכל שריד של אוויר כשהוא נאלץ לחזור אל המרפסת של לידנטל, כלעומת שעזב אותה. אבל מעבר לאלה, ברוך מזכך את אישיותו של יעקובי באמצעות הפזמונים של לוין וכגן. באלה, ברוך קופץ מדרגה אל האמת שמאחורי הפרודיה, והוא בהיר, חד וצלול עד כאב.
בן זוגו של יעקובי להרפתקה ששמה ידידות, שהיא לכאורה מדומה אבל לאמיתו של דבר היא ידידות של גורל, הוא לידנטל, השה העולה מרצון כקורבן, שזוכה למשחק ענוג ומענג של דרור קרן. לידנטל שלו, כפוף גו, משתדל להיות נמוך כאילו לא להפריע בה בשעה שכל מאמציו הם להיות ניכר לעין, בולט, מוחשי, אמיתי. מחוות הגוף של קרן מקבלות את התאורה הפנימית שמפיק פרצופו, שכמו הירח זורח או קודר חליפות כחלוף כל ענן מלפניו. וכך גם הוא, בפזמונים, בקול שיש בו צחוק ודמע.
קינה גדולה, מרגשת ומצמיתה
בתווך, עם שני פרטנרים נפלאים כאלה, ניצבת תיקי דיין במשחק שכל כולו חוויה מרגשת. את הפרודיה הקומית והקברטית של משחקה, במערכה הראשונה, היא עושה במין אדישות מכוונת היטב, בעוד פניה ועיניה, יחד עם זרועותיה ואחיזתה העדינה במטפחת, חושפות יותר מטפח אחד של סערת רגשות. היא איננה משתעשעת בצמד הגברים אלא מתבוננת בהם – כאילו מבחוץ – ואומרת לעצמה ולקהל, בבקשה, "ישחקו הנערים", ומבטיחה – שוב, לעצמה ולקהל, שאת החשבון הכואב היא תגיש להם.
מועד הפירעון שקבע לוין הוא כמובן המערכה השנייה, ובה חושפת תיקי דיין את מלוא עוצמת הכישרון שלה. נחשול של זעם, אמיתי או מדומה, פורץ מתוכה כמחפש את הקורבן הראוי, שאיננו אלא היא עצמה. לא יעקובי ולא לידנטל הנמוכים כל כך. היא, רות שחש, ורק היא ראויה לשוט ולמסרגות הדוקרות. תמונת "רצח הכר" – ההתפכחות משמחת החתונה - הופכת אצל תיקי דיין לקטע אלים מצמרר. התמונה מול המקרר העמוס הופכת אצלה לביטוי המובהק של הריק, והשרירות שבה היא מגרשת את השניים מגן העדן שלה מתחלפת אצלה עד מהרה ובווירטואוזיות לקינה גדולה, מרגשת ומצמיתה.
השיבה של הקאמרי אל "יעקובי ולידנטל" היא קרן אור רפרטוארית חשובה, ואולי בשורה לתפנית מבטיחה בהמשך העונה. אבל הרבה יותר מזה היא העדות הלא מפתיעה באמת כי המחזה שלפני שלושים ואחת שנים עלה כ"יעקובי ולידנטל (שם זמני)" - כן, כך בדיוק, כפי שמזכירה בתוכנייה תמונת הכרזה של אותה הפקה – הוא כיום כבר רק "יעקובי ולידנטל". ואולי היה צריך להוסיף בסוגריים: זהו זה, קבוע!
למועדי הצגות
17/02/2004
:תאריך יצירה
|