סינמה דל ארטה

אי אז, במאה הקודמת, לפני יותר משלושים שנה ובמתחם הבימתי המוגבל שהיה אז בתיאטרון נגה של יפו, נחת "הספר מסוויליה" בחיקה של האופרה הישראלית החדשה, כפי שנקראה אז. זו הייתה הפקת מופת שיצר דריו פו, מחזאי-במאי-שחקן איטלקי, חתן פרס נובל. מאז עברו עשרים שנים ועוד ארבע שנים שבהן העלתה האופרה הישראלית שתי הפקות שונות - כל אחת כושלת בדרכה שלה.

לפרנסי האופרה היה ברור שחייבים להתנצל ולהציל את המוניטין של יצירת הספומנטה הוורודה שג'ואקינו רוסיני בן ה-22 כתב תוך שבועיים והפכה להיות אבן דרך בתולדות המוזיקה והבמה האופראית. ספק אם צריך לפרט את מעלותיה ואת מכלול להיטיה לאוהבי האמנות הבימתית-מוזיקלית. במונחי ימינו זה אולי גדול מחזות-הזמר של המאה ה-19 עם להיטים שרודפים זה את זה במרוץ על אהדת הקהל.

העלילה מתבססת על מחזה מאת פייר אוגוסטין בומארשה הנסמך אל הקומדיה דל ארטה. זהו סיפורה של רוזינה, (במשחק משובח ובשירה מרתקת של אייגול אחמטשינה), הכלואה בביתו של ד״ר ברטולו (לוצ'יאנו די פסקואלה המצוין), אפוטרופוס קשיש החושק בה. אבל היא עקשנית ובעלת רצון משלה ומאוהבת בלינדורו (ארון בלייק, שחקן וטנור נהדר), שהוא הרוזן אלמוויווה בתחפושת, אחת מעוד שתיים שיסתתר מאחוריהן כדי להגיע  אליה ולגלות לה את דבר אהבתו היוקדת.


הספר מסוויליה, צילום: יוסי צבקר

פיגארו פה בהחלט  

מי שמסייע לו בקרב על אהבתו הוא עובר-בטל, דר רחוב המתחזה להיות הספר השכונתי פיגארו, ומתגלה כמי שלשונו חדה כתער הגילוח, ומעלליו ורעיונותיו שוצפים ומערערים את סדרי המקום, לא תמיד אך בעיקר בשירות צמד האוהבים הצעירים. את הדמות הזאת יוצר על הבמה נגד עינינו זמר הבריטון ג'ונתן מיקי והוא עושה זאת במשחק ובזמרה שרוסיני היה קם מקברו כדי להודות לו עבורם.

לעלילה הזאת העניק רוסיני את המוזיקה הנהדרת שלו שמחזיקה בתי אופרה בכל רחבי העולם, ומביאה אליהם קהלים חדשים, כפי שניתן להבין כששומעים אותה בביצוע אינטנסיבי כמו זה שמשמיעים בהפקה החדשה הזמרים, שיפורטו בהמשך, המקהלה של האופרה בניצוחו של אסף בנרף, ובמיוחד התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון  - כולם תחת שרביטו הנמרץ של אלסנדרו דה מרקי.

אבל מי שגונב לרוסיני את ההצגה הם הבמאי מרטין לינגבו, במאי ומנהל תיאטרון מוערך בדנמרק שזו האופרה הראשונה והיחידה שביים, והוא עושה זאת במקוריות מחוברת היטב לזו של ריקה יולונד מעצבת התפאורה והתלבושות בשחור ולבן נוסח הראינוע של באסטר קיטון וצ'רלי צ'פלין, ושל מעצבי התנועה והתאורה. 


הספר מסוויליה, צילום: יוסי צבקר

הכתובת על הקיר

בהתאמה לכך הם  ערכו את האופרה, מחקו את האריה הפותחת המיותרת, לדעתם, קיצרו עוד ועוד - וכבר שמעתי בהפסקה על מתלוננים שקבלו על כך כאילו פגעו בציפור נפשה של האופרה הזאת, כאילו היא קדושה ואין ליטול ממנה ולו גם תו אחד. 

כך או כך הם בנו הצגה המתנהלת בתוך מבנה מרשים של שמונה חדרים הכוללים מספרה, חדרי שינה, גג, סלון, גרמי מדרגות ועוד שמשרתים היטב את העלילה ואת המוזיקה ובעיקר את הסולנים, שכבר צוינו, וכן את טל ברגמן כסוכנת הבית ואת גווידו לוקונסולו כדון בזיליו התככן המקורבן אף הוא.

ובאופן מיוחד וחריג הבמאי והמעצבת החליטו שאת כתוביות התרגום יקרינו על קירות הבית, במקום על מסכי הכתוביות הרגילים. בכך הם שירתו נפלא את התרגום היצירתי המבריק לעברית קומית ותוססת של ישראל אובל - שלא בהכרח נותר נאמן למקור האיטלקי, ואף הוסיף עליו כהנה וכהנה, אך דבק לחלוטין ברוח השטות וההשתעשעות של רוסיני.

הספר מסוויליה, צילום: יוסי צבקר


בשם המתלוננים בהפסקה, כולל נדיבי האופרה, אני קובל ומצטער על כך שכתוביות התרגום לאנגלית הוקרנו אי-שם למעלה, גבוה מהרגיל, סמוך לתקרת האולם, ובהחלטה שגויה ויתרו על הקרנתן במסכים משני צדי הבמה.

לסיכום אפשר לומר כי ההפקה שהגיעה מדנמרק לאופרה הישראלית היא חוויה מרתקת, ומזכירה כי לאמנות הזאת יש עתיד אם במאים ומעצבים יזכרו לשרת אותה, לנער מעליה קורים וכבלים, לחדש את עורקיה, ולמשוך אליה את הדורות הוותיקים והחדשים.

ובמשפט אחד קצר ההנאה מובטחת למי שיבוא לראות את "הספר מסוויליה" הזה.

הספר מסוויליה, צילום: יוסי צבקר




לרכישת כרטיסים