שבע רקדניות נפלאות מפרקות על הבמה את הנשיות למרכיביה הרבים בכוריאוגרפיה מרתקת שיש בה הומור דק ורגעים שמורידים דמעות.
שיר תהילה לאישה
קרולין קרלסון היא אחת הרקדניות שהמושג "אגדה" נדבק לשמן כמעט מיום שדרכה על הבמה לראשונה, לפני ארבעים שנה, והייתה למתוות דרך כרקדנית-כוריאוגרפית-סולנית שדרכה הייתה מלווה תמיד במלחינים בולטים. ביקורה בארץ לפני כעשרים שנה הותיר כאן רושם עז, וציפייה לשובה.
אולי זאת הנקודה היחידה שבה יצאתי מאוכזב. קרלסון עצמה איננה מופיעה עוד. אבל הפיצוי המרגש הוא התחליף שהביאה עמה לכאן בדמותן של שבע רקדניות, שכל אחת מהן מתחרה בחברתה, וביחד הן יוצרות צוות מופלא. לכך מצטרפת המוזיקה המקורית המרשימה של ארמנד עמאר, יליד ירושלים 1953, החי ופועל בצרפת, והתפאורה המרתקת שעיצב אויאן בורנט-סמית שברגעים רבים פשוט הייתה מהממת בפשטות הקווים שלה, ובשינויים שחוללה בה התאורה המציירת של רמי ניקולה.
לא קל לתאר את היצירה הזאת, הנמשכת כשמונים דקות, ואין בה רגע דל. קרלסון בחרה לבסס אותה על דמותה של אינאנה, האלה החשובה ביותר במסופוטמיה העתיקה, שבין כינוייה בולט התואר "מלכת השמים", וסגולותיה כוללות פריון, הולדה, נשיות, אהבה, זנות, טבע וים.
שפע הרבדים של הדמות המיתית הזאת בא לידי ביטוי ביצירה שהיא כל כולה שיר תהילה לאישה. זה מרגש בקטעי סולו מורכבים, שהם שיאי מחול בפני עצמם, וזה פורץ בעוצמה בקטעי הקבוצה השלמה, או חלקים ממנה, שבהם בולטת ראייה מרחבית מיוחדת לצד בנייה ארכיטקטונית של התנועה. וכך ברגעים של דממת-תנועה כמו באלה שבהם מתחוללת סערה. בכל אלה מפרקת קרלסון את הנשיות למכלול מרתק של מרכיביה, ושבה ומחברת אותם לדמות האישה השלמה.
מהפתיחה של אישה בבגד אדום המשנה תפקודו בהתאמה מלאה לטקסט המציג את "דמויותיה" האפשריות של האישה ועד לסיום הקבוצתי על גג המקדש הכסוף, המחול הזה זורם, עולה על גדותיו ושב ונרגע, במקצב של גאות ושפל. כל זאת בשפע תלבושות שעיצבה עמנואל פיאט, ושמתפתחות מתוך עצמן, לובשות צורה, פושטות אותה ומתחלפות בשפעת גוונים, לצד מסכות שיצרה מוניק לויטון.
ניתוח מפורט של כל רגעי המחול המיוחד הזה היה דורש שעות רבות של כתיבה וקריאה – ועל כן אסתפק במחמאה לפסטיבל ישראל שהביא את היצירה הזאת, ובהבעת צער על כי יש רק עוד הופעה אחת, הערב. אל תחמיצו.
לפרטים נוספים
30/05/2006
:תאריך יצירה
|