פסטיבלים - פסטיבל ישראל

היצירה החדשה מבית המעבדה בירושלים, המוצגת במסגרת פסטיבל ישראל, מעמידה במרכזה את עולמו של סטיבן הוקינג כשהיא מתכתבת עם בקט, בוש וברויגל וגתה.

ויתור על מחזה

ההגדרה הפורמלית של "טרמינל" היא תיאטרון חזיונות. ואמנם הצד החזותי שלה הוא ההופך אותה ליצירה בימתית "אחרת", ולא רק משום שאין בה מחזה כפי שאנחנו מכירים, אם כי אפשר בהחלט לגלות בה פנים של הפסיון הנוצרי, לצד דיאלקטיקה דרמטית שאלמלא הגיעה מרעיונותיו של הפיזיקאי סטיבן הוקינג, היה אפשר למצוא בה עקבות של סמואל בקט, ואפילו של גתה בכתביו המדעיים, לצד אלה של "פאוסט".

"טרמינל", שנוצר בעבודת נמלים במסגרת המעבדה לאמנויות הבמה בירושלים, ובשיתוף עם פסטיבל ישראל, תיאטרון Churer Saison, בשווייץ ופסטיבל PIF בזאגרב, קרואטיה, היא פרי מוחו הקודח של יוצר צעיר,עמית דרורי, שביקש למצוא שפה בימתית טוטלית, בעלת ממדים חושיים, חווייתיים, תוכניים וקונספטואליים. מבחינות רבות עלה הדבר בידו, והוויתור על "מחזה" הוא רק חלק אחד בעניין כולו, אם כי היעדרו מניב קשיים מסוימים.

עם זאת, ובהתאם לרעיון כולו, היעדרו של המחזה פועל למעשה כפעולת החורים השחורים, שאותם חקר הוקינג, כפי שנאמר בפרק השני של החיזיון: אם החורים השחורים בולעים הכל אין הם יכולים כלל להקרין החוצה. וזה בערך מה שקורה גם כאן. האין-מחזה בולע את מלוא תשומת הלב, דורש הקשבה וריכוז בדרגה גבוהה, ולעתים על חשבון יכולת הקליטה של הצד החזותי המרתק. ההחלטה להסיט את תשומת הלב מהנאמר אל הנחזה היא אחד המחירים שהצופה נדרש לשלם במהלך הערב.

סטיבן הוקינג בדיאלוג עם ביצה

ליצירה שלושה פרקים וכפי שנרמז, דמותו של הפיזיקאי הוקינג ניצבת במרכז החיזיון, תרתי משמע, ובמשחק בעל עוצמה רגשית ושכלית של נועם רובינשטיין שהוא המספר. הוקינג, נעוריו, בגרותו, מחלתו והמדע שלו הם העלילה, הם ההנמקה. והוא זה המושך, מכיסא הגלגלים הממונע, אל תוך מסע בין מציאות למיתוס, אל קצוות היקום, בין חיים למוות. מסע שמונע בכוח המחשבה שלו.

בפרק הראשון מצטרפת למסע ביצה. סילביה דרורי, במשחק מופלא, בתוך תלבושת של ביצת-ענק דמויית כנפי ברבור פרושות, שעיצבה נועה וידמן (שעיצבה גם את שאר התלבושות המרתקות). הביצה מנהלת ויכוח עם הוקינג, כשברקע עוברים ושבים שלושה עיוורים נוסח ברויגל: ג`ק שווילי, אלעד קינר וגיא מסיקה שבסיומו של הפרק הזה אף שר את האריה המוכרת מתוך האופרה "טוסקה" מאת פוצ`יני, "והכוכבים זהרו". מסיקה זהר באריה הזאת כזמר אופרה נדיר. עוד בלט הילד אלון אוזן, שהוליך באופניים רכבת קרונות עץ.

בפרק השני כבר הכניס אותנו רובינשטיין והוקינג לתוך עולמו האישי – קרי, מחלת ניוון השרירים מזה ופיתוח התיאוריה מדעית מזה, בעזרת סרטי אנימציה של רעות קייני, והקרנה תיעוד ואנימציית מילים שהכין גילי אלנתן. בחלק זה נעשה שימוש גם בובות שבנו יוסי ציגלר, רעות קייני, יערה שריג ויערה גולדרינג, על פי פיסול מודל סטיבן הוקינג מאת פול טיילור. אלה הפכו את הדרמה של המחלה והדרמה של המפץ הגדול והחורים השחורים לאמירה חזיונית מרתקת, גם אם היא באה על חשבון קליטת הנאמר (וראוי לציין כי כל הטקסטים שהושמעו באנגלית תורמו על ידי דורי פרנס והוקרנו ככתוביות על צגים גדולים משני צידי הבמה).

בפרק השלישי, הקצר, נוטש הוקינג את המציאות ועובר אל תחומי המיתולוגיה בספינה ויקינגית-ארגונאוטית. ראשיתו של המעבר בקטע מפעים שבו נועם רובינשטיין קם מכיסא הגלגלים, מדדה, מחפש יציבה, והעובר בהדרגה לתוך ריקוד סטפס מלהיב. רגע של תיאטרון אמיתי.

רף גבוה

החוויה החזותית נוצרת לא מעט בזכות תרומתו של נועם דובר, שהינדס את החזיונות העשירים, בעיקר בפרק השני, ובזכות תרומתו של איתי ארדל שעיצב תאורה מדויקת מאוד לכל אורכו של החיזיון המיוחד הזה.

גיא שרף כתב מוזיקה מקורית מלאת אווירה ועוצמה. ורק מצער שבתכנייה לא צוין השימוש באריה מתוך "טוסקה" ובשיר עם אירי, לעומת זאת, בתיאור תהליך העבודה נזכרת "תרומתם" של לואיס קרול עם הדיאלוג של אליס והאמפטי דאמפטי, ושל טקסט מתוך "העידן הגאוני" של ברונו שולץ, לצד הטקסטים התיאורטיים של הוקינג.

את המחמאות המסיימות, ואת אותן הערות שהצבעתי עליהן, אני חייב להפנות אל היוצר המסקרן של החיזיון הזה, עמית דרורי הציב לעצמו רף גבוה מאוד ביחס לעתידו באמן-במה מרכזי אצלנו, ואולי אף בעולם, ואל המנהלת האמנותית של המעבדה, אופירה הניג, שהאמונה שלה ביוצר הצעיר הייתה חיונית כדי שיוכל לממש את משא-התיאטרון שלו.

"טרמינל" איננה הצגה ככל הצגה, והכניסה אליה מחייבת נכונות מלאה להיבלע בתוכה עד תום. ראו הוזמנתם.

לפרטים נוספים