לילך דקל אבנרי העבירה סוף שבוע בברלין וטעמה מן המצאי המקומי של התיאטרון שם: קצת פרינג`, פסטיבל מקומי ונחשב, הפקת פאוסט וגם הצגה על פי ספרו של עמוס עוז "אותו הים".
אין חשוב יותר מאמנות התיאטרון
סוף שבוע בברלין. מאי 2006. אביב, כלומר חורף ישראלי: שמש וקר. אוויר שמרחיב את הריאות. הימים האחרונים של אחד האירועים התרבותיים והחשובים בעולם התיאטרון בגרמניה: Theatertreffen או בעברית "מפגשתיאטרון". שלושה שבועות של שכרון חושים בהם העיר הומה יוצרים וחובבי תיאטרון דוברי גרמנית בעיקר, אך לא מחייב, מברלין ומחוץ לה, הכמהים לצפות בעשר ההצגות הגרמניות הנבחרות של השנה ולקחת חלק בדיונים ובהרצאות בנוכחות טובי היוצרים, כאילו ואין שום דבר יותר חשוב מאמנות התיאטרון.
ייחודו של הפסטיבל אינו רק בזה שהוא מאפשר חשיפה להפקות הנחשבות לחדשניות, מקוריות והמוצלחות ביותר, אלא בעיקר בזה שהוא מרכז בברלין את מיטב ההפקות מכל רחבי גרמניה.
בשונה מארצנו הקטנטונת, חודש לפני פתיחת המסך כבר קשה להשיג כרטיסים. הגרמנים ממהרים להבטיח לעצמם מקום, מה גם שלפסטיבל שיטה מקורית בה ניתן להזמין מקום, מבלי להיות מחויב בתשלום עד יום או יומיים לפני תאריך המופע, וגם אז נשמרת הזכות לבטל ברגע האחרון (מה שכמעט ולא קורה), ללא כל עונש הרובץ בפתח.
עקב זאת - אי אפשר היה שלא להחמיץ הפקות מעניינות נוספות של בימאים מצוינים כמו אוסטרמייר שהעלה השנה בשאובונה את "הדה גאבלר" של איבסן, וזכה להדים מצוינים (ההפקה שודרה לא מזמן במלואה בערוץ ARTE ). אני התבייתתי על כמה הצגות, לא כולן מהפסטיבל כדי לעמוד על ההיצע של העיר.
על שלוש מההפקות ארחיב - שלושתן הפקות שגם מי שאינו דובר השפה הגרמנית אך מכיר את הטקסט או עושה קודם שעורי בית וקורא את המחזה, יכול להתרשם מהן. שתיים מהן , "שלוש אחיות" ו"אותו הים" הועלו במסגרת הפסטיבל: ואילו "פאוסט 2" היא הצגה מצוינת של "התיאטרון הגרמני".
העולם ההרמטי של צ`כוב בקופסה לבנה
הפקה של אחד המחזות הטובים של צ`כוב, שלוש אחיות, בבימויו של במאי ותיק ומוערך מאוד,ג`וש יורגן, הגיע לברלין מהנובר. מתוך עשר עבודות המציגות בפסטיבל - שתיין הן של ג`וש יורגן (השנייה היא "מקבת" הפרובוקטיבית מדיזילדורף, שכללה לא רק סצנות עירום אלא שחקנים עירומים שירדו לקהל וישבו בחברתו).
בניגוד לטרנד של השנים האחרונות שבו השחקנים אינם פונים זה אל זה, אלה מדברים אל הקהל, כלומר דרכו (טכניקה פיוטית שבה נקטה גם רינה ירושלמי בהפקה האחרונה שלה "שלוש אחיות"), בהפקה זו "סגר" הבמאי את השחקנים בקופסה לבנה, שבה הקיר הרביעי חשוף כמובן, ואפשר לקהל להציץ לרגע לעולם ההרמטי של צ`כוב. חוקיות שהוגדרה מעצם הפרתה במספר ירידות של השחקנים לשורה הראשונה באולם. מלבד אותם רגעים ספורים בהם התיישבו השחקנים בין הקהל וחזרו לבמה, כולם נכחו על הבמה לאורך כל שלושת שעות ההצגה, אקטיביים או פאסיביים, בקדמת הבמה או מאחור. לא היה לאן לברוח מאותו גיהנום אנושי.
העולם הצ`כובי עובד לחוויה אקזיסטנציאליסטית מודרנית וחזקה. אין זה עיבוד עכשווי מהסוג לו אנו רגילים במחוזותינו, אין כאן ניסיון להסביר את הטקסט, או לעשות לו אילוסטרציה אלא למצוא את החוקיות שלו, להרחיב את הדימויים ולדחוס את העוצמות הרגשיות למקסימום.
השחקנים לבושים בבגדי-יומיום - שלוש האחיות בעיקר בג`ינס ובטי-שירט, נטשה והמשרתת בחצאיות והגברים בחליפות שחורות סטנדרטיות, מלבד אנדרי , האח הזרוק והמשרת החרש. המוזיקה בוקעת מטייפ על הבמה, או מתנגנת על ידי אחת השחקניות (נטשה הפולשת) מפסנתר שעומד בעומקה כשארית אחרונה למה שהיה פעם בית בורגני. המשחק מצוין - ריאליסטי במובן הטוב של המילה. השחקנים חיים את ההווה, הם לא משחקים אותו, והתאורה, הו התאורה, אותו פנס ענק ובודד השוכב על מסילה בקדמת הבמה, מתחיל בימין במה, וזז לאט לאט, במשך כל ההצגה, עד שהוא חוצה את כל הבמה ומגיע לצד השני ואז משתרר חושך. נדמה כי היו חיים ועכשיו תם ונשלם.
יש משהו צ`כובי להפליא בזה שאין בהצגה הזו מרכז על הבמה - הרי לא בהכרח מי שמדבר הוא הציר המרכזי בסצנה. למרות השימוש בפנס אחד בלבד, הבמאי הצליח לכוונן את הפוקוס בצורה עדינה ולחבר את מותה של התקווה, על הכאב והאכזבה הגדולה לאירוע תיאטרוני גדול מהחיים.
עיבוד מאכזב לעוז
את הנקודה הישראלית של סוף השבוע מצאתי במרכז היפהפה האו 1 (1 HAU ) - תיאטרון שהמקבילה המקומית לו היא אולי תיאטרון "המעבדה" הירושלמי. חלל גדול, מתוחכם, ללא במה מוגבהת, המעלה הצגות מתוקצבות יפה. במקום התארחה הצגה שהיא עיבוד לספרו של עמוס עוז "אותו הים". הגרמנים אוהבים לאהוב את עוז - בשנה שעברה העניקה לו עיריית פרנקפורט את פרס הגתה היוקרתי . במקביל החליט הבמאי פאול בינארט מהעיר הַלֶה לעבד את ספרו של עוז מ-1999 לבמה.
הספר יוצא דופן מבחינה סגנונית ביצירתו של עוז . העלילה נשזרת דרך סיפוריהם של אם שמתה, בנה האובד המשוטט לו בארצות זרות, האב החי עם חברתו הצעירה של בנו, ודמויות אחרות מההווה והעבר המצטרפות לקולאז` ציורי בעל סדר והגיון משלו. אך לא כך בהצגה. הליקוי המרכזי של הבימוי הוא בהחלטה לא להחליט. מה שהתחיל במשחק צולע המרפרף בין הטכניקה המנוכרת של לדבר לקהל ובין משחק קונבנציונאלי יותר, המשיך בעיצוב במה תמוה (שולחן ארוך ועליו ערכות תה מפורצלן, כמה כיסאות, שלושה סלעים מיותרים שחילקו את הבמה לשני חללים ומוניומנט שהסתובב מאחור ללא תפקיד מוגדר) והסתיים בהעמדה חסרת מעוף, שבה השחקנים זזים מדי פעם ממקום למקום ללא סיבה הנראית לעין, אולי מתוך ניסיון ליצור תחושה שמשהו קורה פה.
למרות נוכחותו המיוחדת של המוזיקאי, על הכלים המודרניים מהם ייצר מוזיקה מרתקת ולמרות סצנת המפגש היפה בן הבן וחברתו - שני השחקנים נעמדו מאחורי סטנדים בפינת החלל, חבשו אוזניות ודיברו את הטקסט, אי אפשר לומר שהבימוי עשה חסד עם הספר. אין פלא שנותרו באולם כיסאות יתומים רבים אחרי ההפסקה.
ניכור מרגש
לאור המלצה של יוצר מקומי, בחרתי לראות שלא במסגרת הפסטיבל - את החלק השני של הפקת פאוסט
ב"תיאטרון הגרמני" Deutschen Theater ) על חלקה הראשון של הפקה זו כתב כאן בעבר צבי גורן).
מיכאל תאלהיימר , במאי צעיר ובולט במיוחד בשנים באחרונות בזכות האופן שבו הוא מטפל ב"קלאסיקה", יצר הפקה מצמררת בעיבוד המצוין (הטקסט קוצר ולדברי יודעי דבר - היטב), בניקיון הבימתי והמשחקי ובניכור מרגש.
על הבמה הוקם מבנה מונומנטלי של קובייה המתפרקת לתשעה חלקים. עם העלאת האור באולם נשמעה קריאת פליאה מהאולם ובצדק. בקובייה המרכזית עמדה חבורת גברים ללא תנועה, כל אחד בזוית קצת אחרת, ובתנוחת גוף ייחודית לו – כך רגעים מספר. כמו תמונה תלת ממדית של קראווג`יו שהיתה ל "נוף מרהיב עין" כמו שהגדיר גתה בפתיחת הוראות הבמה של תחילת החלק השני של הטרגדיה. השינויים בין המערכות לא היו גדולים, מלבד רגע עוצר נשימה נוסף של חשיפת הבמה כולה.
להקת השחקנים כולה, על הצמד ששחק את פאוסט ומפיסטו בפרט, העבירו שיעור מבריק במשחק. ללא כל אביזר, בתנועות מדודות ובמסלולי מיזנסצנה מינימליים (רק מה שהיה הכרחי), כמעט מבלי להביט זה לזה בעיניים וללא כל מערכת הגברה הגישו השחקנים טקסט בצורה וירטואוזית ומעוררת התפעלות. השירה הפיוטית של גתה קמה לתחייה על כל קשת המנעד הקולי האנושי.
"פאוסט" זכה להפקה בת כמעט שלוש שעות בעלת אסטתיקה מושלמת, מוזיקה בועטת, משחק נקי ומדויק ובימוי מפעים ומעורר השראה.
גן עדן של פרינג`
ולסיום - מילה על הפרינג` הגרמני. תיאטרון הפרינג` סופייאנזלה נמצא בלב רובע המיט`ה mitte, מוקף גלריות, חניות מעצבים ובתי קפה שיקיים. סביבה יפיפייה ונעימה להפליא. תיאטרון שאפשר לומר שהוא המקבילה הברלינאית לתיאטרון "תמונע", שבו עולות הפקות אוונגרדיות מתחום התיאטרון, המחול, המוזיקה והפרפורמנס שמנסות לשבור את הגבולות ביניהם.
בערב שנכחתי הוצגה עבודה של בימאית צעירה בשם אנגלה ריכטר. את ההפקה עצמה מצאתי לא מספיק טובה, ובכל זאת אי אפשר שלא לציין את התפאורה המושקעת, הווירטואוזיות הקולית של חלק מהשחקנים הצעירים והחיפוש הכנה אחר שפה עכשווית ולא מתפשרת. הקהל הצעיר, שהיה החלק המרנין ביותר באותו הערב נהר לשם.
בסיכומו של דבר, עם הפסטיבל או בלעדיו, העיר ברלין מציעה חוויה תיאטרונית מהוקצעת, מצוינת ברובה ומרוממת לבב, תענוג שאיננו מובן מאליו.
05/06/2006
:תאריך יצירה
|