הבמאי פיטר ברוק הגיע לפסטיבל ישראל עם מחזה העוסק בשאלה של זהות במשטר של כיבוש נוסח האפרטהייד (או ישראל אם תרצו) ואילו ההצגה בבימויו מעלה מחשבות על זהות הבימוי ועל תפקידו.
פרשנות תיאטרלית יותר מפוליטית
"בנזי מת" היא ההפקה החדשה של קבוצת התיאטרון של הבמאי האנגלי פיטר ברוק ב"מרכז הבינלאומי לחקר התיאטרון" הפועל בתיאטרון הבית שלו ה"בוף דו נורד" בפריז. המחזה, שהוצג בשעתו בארץ בתיאטרון "החאן", מבוסס על מחזה מאת אטול פוגראד, מחשובי המחזאים של דרום אפריקה, בשיתוף עם ג`ון קאני ווינסטון נטשונה.
המחזה, שנכתב בתקופת האפרטהייד, עוסק בדיכוי הקהילה השחורה באמצעות סיפורו האישי של בנזי על החלטתו להחליף זהות כדי לקבל את התעודה הנכונה שתאפשר לו לעבוד בעיר הגדולה במקום בעיירת השחורים הנידחת שבה גדל והקים משפחה. העיבוד והקיצורים שעשה פיטר ברוק במהלך העבודה על ההצגה מדגישים את האוניברסלי שבנושא, וכאשר ההצגה מועלית בפסטיבל ישראל בירושלים אי אפשר שלא לראות את הרלוונטי שבה לכאן ועכשיו. תרצו זה "רק" על הפועלים הזרים מאסיה הרחוקה ומאירופה ומאפריקה, ולא תרצו, זה בהחלט על הפלסטינים שמחפשים פרנסה אצלנו.
אבל לא זה העניין המיוחד שיש בהצגה הזאת, ואפשר בהחלט להבין כמה קולות בקהל שנשמעו בתום הבכורה כי במאית ישראלית כמו נולה צ`לטון הייתה עושה את זה יותר טוב. הדברים נאמרו כנראה כביקורת על ברוק אבל באוזניי זו דווקא מחמאה לשניהם, במאים-יוצרים שהמתחם החברתי-פוליטי נותן לעבודתם משמעות ותוקף, כל אחד בדרכו ובאמנותו.
אלא שעם כל הכבוד, פיטר ברוק, רחוק מהמציאות שלנו ואפילו רחוק ממציאות כמו זו שהייתה בדרום אפריקה, ואפילו מהמציאות של עשרים וחמש השנים האחרונות במולדתו, בריטניה. אולי משום כך הנגיעה שלו במחזה שייכת יותר לתחום היצירה התיאטרלית נטו. וזאת, הפעם, נגיעה רכה ויפה, שמעלה את השאלה על זהות הבימוי ועל תפקידו.
בימוי מצטנע
באורח כוללני ביותר ניתן לאפיין עבודת בימוי בשלושה מדדים עיקריים: קונספציה, עיצוב, משחק. לפיטר ברוק יש תעודות נכבדות בשלושתם, ואין כמעט הצגה שלו (מאלה שראיתי או מאלה שהפכו לשיעורי-חובה בלימודי תיאטרון) שהוא אינו מצטיין בהם. לעתים הקונספציה היא העיקר, לעתים העיצוב ממקד את תשומת הלב, ותמיד יהיו אלה השחקנים שישאו על כתפיהם את המשא של ברוק.
ב"בנזי מת", עם שני שחקנים בלבד, הבימוי של ברוק מצטנע מאוד, הקונספציה מותאמת לשחקניו וכך גם עיצוב התפאורה היפה שהכין לו אבדו אואולוגואם מינימליסטי ונוח למסעות כאשר בכל מקום שאליו תגיע ההצגה יתבקשו המארגנים להכין מלאי קרטונים וארבע מסגרות ברזל. כך גם התאורה שעיצב פיליפ וויאט, ואפשר בהחלט לראות איך ההצגה הזאת נוסעת בדרכים ומועלית באולמות שלא נועדו בהכרח להצגת תיאטרון.
העלילה בנויה ממונולוג ארוך שבו צלם שחור מספר על דרכו לעולם הצילום ובאמצעות סיפורו נבנית תמונה של יצירת זהות, אישית או משפחתית של השחורים בדרום אפריקה של האפרטהייד. בסופו של המונולוג מגיע לחנות גבר אפריקאי מגודל, ששמו רוברט, אך במהלך הדיאלוג מתברר כי למעשה הוא בנזי, שכדי לשרוד ולפרנס את משפחתו נאלץ להכריז על עצמו כמת ולאמץ לעצמו זהות חדשה. את המהלך הזה הוא מתאר במה שמתחיל כמונולוג וכמכתב לאשתו והופך לדיאלוג משוחזר בינו לבין החבר שנותן לו מקלט, המעלה באוזניו את הרעיון להחליף זהות, דוחף אותו לכך, ואף מאמן אותו במסירות רבה להיות האיש החדש שיכול לומר בגאווה, בסופו של הערב "יש לי שם!"
וירטואוז של משחק מיניאטורי
ברוק עיצב את המשחק בהתאמה מוחלטת לאישיות, לניסיון וליכולות המיוחדות של שני שחקני ההצגה. את תפקיד הצלם, ואחר כך את תפקיד החבר, מגלם חביב דמבלה, הנחשב לאחד מחשובי השחקנים במולדתו מאלי, ונודע גם כסופר וכמחזאי בעל תודעה ומעורבות פוליטית במתרחש בארצו. למעשה הוא איננו מגלם שני תפקידים אלא סדרה ארוכה של דמויות שעליהן הוא מספר במונולוג הגדול הפותח ונמשך כ-20 דקות, ושל דמויות שעליהן מדבר החבר או שעמן הוא מפגיש את בנזי במהלך חילופי הזהות שלו. דמבלה הוא וירטואוז של משחק מיניאטורי, גם כשהדברים נראים או נשמעים כסטנד-אפ. הוא שולט במחוות, בקולו, בתנועתו בשלמות מעוררת הערצה.
את בנזי/רוברט מגלם פיצו וומבה קונגה שנולד בקונגו ומגיל שבע חי בבלגיה, ושם התפתח כתחום תרבות ההיפ-הופ וערך מגזין על תרבות עירונית. לפני שלוש שנים בלבד החל להופיע בתיאטרון וכעבור שנה נקלט בלהקתו של ברוק. קונגה גדל גוף, כמעט מגושם, אך מבעד לחזות הזאת הוא שופע חום והכאב הנמסך לתוך הטקסט שבפיו רך מאוד, אך דוקר, וההומור שהוא מוסיף לו מעביר את המסר בחיוניות רבה.
פסטיבל ישראל יכול בהחלט להצביע על ההישג בהבאתם של פיטר ברוק ושחקניו, ואם עדיין נותרו כרטיסים לשתי ההצגות הערב ומחר, כדאי בהחלט כדאי לרוץ ולשים יד עליהם.
לפרטים נוספים
11/06/2006
:תאריך יצירה
|