הבלט הלאומי של מרסיי מביא חוויה חזותית מורכבת שגוברת ברגעים רבים על המרקם התנועתי ומעבירה את היצירה למגרש המשחקים המסעיר של המולטי-מדיה.
ריבועים ומסכים
הרעיון של הכוריאוגרף פרדריק פלמן, מנהל הלהקה ממרסיי לגייס אדריכל שיעצב את הבמה ליצירה משותפת איננו מקרי. שם היצירה שלהם "העיר הזוהרת" הוא מושג שנקבע בשעתו על ידי האדריכל השווייצי-צרפתי לה קורבוזייה, והיצירה יכולה להיחשב כמחווה ליצירתו האדריכלית ולחדשנות שלו שהסעירה את עולם הארכיטקטורה ובשיאה, לפני כשישים שנה, טיפלה בתכנון מפעלי שיכון בקנה מידה גדול, כמו במרסיי, ואחר כך בתכנון ערים.
העירוניות הזאת היא הבסיס הברור לעיצוב הבמה של האדריכל דומיניק פרו, המורכב משלושה יסודות – רצפה שחורה המחולקת באמצעות שתי וערב של קווים לבנים ל-25 ריבועים שאורך צלעותיהם 2.26 ס"מ (מידה שנקבעה בשעתו על ידי לה קורביזייה), 12 מסכי מתכת רשתיים, על גלגלים, שאף הם ריבועים שאורך צלעותיהם 2.26 ס"מ, מסך קדמי ארוך הבמה, ואשר גובהו ארבע מטרים וחצי ואף הוא עשוי מתכת מרושתת, וקיר אחורי שרק חלקו התחתון לבן, בגובה 2.26 ס"מ.
את המסכים הניידים מניעים בדייקנות 17 הרקדנים של הלהקה (הצעיר בהם, אגב, הוא הישראלי זהוב התלתלים גולן יוסף). הם יוצרים חדר, הם מפרקים אותו ומרכיבים מבוך, הם מעמידים אותם בישורת קדמית או במתאר אלכסוני, ותמיד זה בדיוק מושלם (בלי שיהיו על הרצפה אותם סימונים צבעוניים המכערים את משטחי הבמה).
על גבי המסך הגדול הקדמי, על הבמה, על הקיר האחורי ועל גבי המסכים הניידים מוקרנים במהלך היצירה דימויים שונים, אורבניים, אך בעיקר דמויותיהם של הרקדנים עצמם המצולמים "חי" במצלמות ניידות מלמעלה, מהצדדים האחוריים או מלפנים.
התוצאה המיידית היא שהצופים מתבוננים במחול מבעד למשחק מראות (ואכן במהלך היצירה נשמע טקסט של בורחס על מלחמת האדם ביצורי המראות) כאילו אומרים היוצרים שאין נקודת מבט אחת ברורה, שיש כפילויות, עותקים ושיעתוקים ואת כל אלה ניתן לראות בו זמנית.
הצד הכוריאוגרפי גובר על הטכנולוגיה
בשילוב עם מוזיקה , ותאורה מרשימה המתייחסת בקפדנות לעובדה שיש הקרנת תמונות וסרטים שהקהל אמור לראות באופן ברור, נוצרת מהרגע הראשון תחושה של התרחשות החורגת ממגבלות המחול. זה מרשים ביותר, בעיקר בעשרים-שלושים הדקות הראשונות. אחר כך נראה כי הצד הכוריאוגרפי גובר על הטכנולוגיה, אם כי לאו דווקא לטובת היצירה, ולא בהכרח באיכות ביצוע גבוהה כפי שניתן היה לצפות.
ברבע האחרון של היצירה הנמשכת כשבעים דקות ללא הפסקה חוזרת ההשראה לכוריאוגרפיה, החל בריקוד סולו של רקדנית בבגד קצר לבן עם נעלי אצבע קלאסיות, שמתחיל בטיפוף מרשים שלה לאחור על הקואורדינטות הלבנות של הבמה, וממשיך כחיתוך בין המסכים, ימינה ושמאלה קדימה ואחורה במין ביטוי תנועתי של רעיונות אדריכליים.
המופע המרשים הזה מועלה על הבמה הגדולה ומיוחדת שהוקמה ברחבה של מרכז המחול סוזן דלל, מול טריבונות המכילות אלף צופים ויותר, ומותר בהחלט לקוות כי גם אחרי המופע הבא, ואחרי מופעי הזמר המתוכננים למקום, יועלו על הבמה הזאת מופעי מחול מרשימים נוספים, ומשלנו (ואולי כבר במסגרת סדרת "מחול לוהט" הממשמשת ובאה).
לפרטים נוספים
13/06/2006
:תאריך יצירה
|