מחזהו החדש של יהושע סובול מתיימר לעסוק בתוצאותיה של ההפרטה, ובוחר לעשות זאת דרך העימות בין יחיד לחברה.
מחזה שטוח
נראה כי המחזאי יהושע סובול שהגדיר עצמו לפני 15 שנים כגולה בתוך ארצו שב מגלות אלינו, ובמחזות האחרונים שלו הוא ניגש לטפל בתחלואינו.
ב"זמן אמת" הוא טיפל בנושא הפקודה הבלתי חוקית בעליל, וב"גיבור מעמד הפועלים", העולה כעת בקאמרי, הוא מטפל בניהול בלתי תקין בעליל שמתרחש בחברה שעברה הפרטה. בשני המחזות האלה בוחן סובול את הניגוד בין היחיד לחברה, כאשר את העיסוק בכיבוש הצבאי-בטחוני הוא שותל בגינה של המעמד הגבוה, כמעט מלח הארץ, ואילו את הכיבוש הכלכלי הוא נוטע בין שיכוני עיר דרומית, בקרב עובדים קשי -יום. כשלעצמי אין לי ספק שאותם מחזות בחילופי שכבות חברתיות היו יכולים להיות אפקטיביים פי כמה.
ב"גיבור מעמד הפועלים" מנסה סובול לבחון מה קורה כאשר חברת אוטובוסים ציבורית עוברת לידיים פרטיות. ברור שיהיו פיטורים, והרי זה הביטוי המובהק והיחיד במחזה לתכנית התייעלות. אבל בכך אין די, ואת אחד הנהגים הוותיקים, 30 שנה ליד ההגה, מפטר הבוס בתואנת שווא, באמצעות העלמת עדויות על נסיבותיה של כמעט תאונה.
למעשה זה עיקרה של העלילה של המחזה. מרכוס (שימו לב לשם) מפטר את בבר (ושוב שימו לב לשם) בתירוץ שנרדם ליד ההגה, ועל כן נכנס עם האוטובוס (אחרי שפינה ממנו את נוסעיו!) לתוך עץ (כדי שלא לפגוע בילד שרץ בכביש). זה קורה בדיוק כשמורדי, בנו של בבר, ובעל תודעת איגוד מקצועי, עומד לשאת לאישה את נטלי, בתו של פולי, מנהל המוסך של החברה. מורדי מטולטל לשמע הפיטורים, ובמאמציו לגלות את הסיבות הוא חושף אט אט את מעשיו הבלתי חוקיים בעליל של מרכוס, הכוללים הצעות שוחד, השמדת ראיות, התכחשות לאחריותו שלו ועוד. ואם לסמוך על סובול זהו במפורש מחירה הצפוי של ההפרטה. ובכך כאילו רומז שבחברות ציבוריות או סוציאליסטיות מובהקות זה לא היה קורה.
ייתכן שכל זה לא היה מופרך בעיניי אילו סובול היה מעניק לדברים את הטיפול המעמיק שהעניק בעבר למיטב מחזותיו. אלא שהמחזה – ובמידה רבה בגלל זה גם ההצגה – שטוח למדי וצפוי, וגם המחיר של חשיפת האמת נראה משונה בנסיבותיו, אפילו אם יש בו יסוד של הפתעה.
הצגה מצטנעת
עודד קוטלר ביים את המחזה כנתינתו, והבימוי שלו מצטנע מאוד, מסתפק בעיצוב מזערי של הדמויות בתוך תפאורה מצטנעת שעיצבה עדנה סובול והאיר אורי מורג. המוזיקה של חיים אוליאל הייתה עניינית ותואמת את העניין כולו.
כמו הבימוי גם המשחק הוא מצטנע, ללא זיקוקין די נור מיותרים. זה היה יכול להיות הישג כשלעצמו אם הטקסט שבפי השחקנים היה מהותי יותר. תחיה דנון הייתה אולי המהוקצעת ביותר בתפקיד הרעיה של בבר ואמו של מורדי. אורי גבריאל היה מינורי עד אין קץ בתפקיד בבר, יואב לוי היה ענייני בתפקיד מורדי, ואלברט אילוז שיחק את מרכוס בטבעיות.
מי שבכל זאת העניקו לתפקידיהם עומק רגשי היו יונתן צ`רצ`י, נבוך ונוגע ללב בתפקיד פולי, מנהל המוסך שבגד בחברו הוותיק, חרות אשכנזי שופעת הומור בהתחלה, עניינית ואפילו דרמטית בתפקיד בתו נטלי, הכלה שנישואיה על סף תהום עוד לפני החופה, ומוריס כהן בתפקיד ליאור, בנו של פולי וחברו הטוב של מורדי, שמוצא עצמו בעל כורחו מצדו האחר של מתרס האמת. כהן, בשלבי הסיום של ההצגה, הוא אולי הגיבור הטרגי שלה והוא מרגש מאוד.
המעניין הוא ששלושת התפקידים האלה הם גם הכתובים עם תעוזה מסוימת, ובהם מוכיח סובול שכוחו עמו לכתוב מחזה אחר, מעמיק, בנושאים שהוא מבקש לטפל בהם וגם בעל מרקם דרמטי רציני עם דמויות בשר ודם שהאינדיבידואליות שלהם היא המייצגת את החברה והכלל.
לפרטים נוספים
14/06/2006
:תאריך יצירה
|