המסכות שעיצבה יהודית גרינשפן להפקה החדשה של המחזה העברי הראשון יוצרות חוויה העומדת בזכות עצמה.
קומדיה שעניינה אהבה ושידוכין
למחזהו של יהודה סומו - המועלה עתה בתיאטרון תאיר, תיאטרון האמון על תרבות יהודית מסורתית ופועל בחסות המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך - יש לי קשר אישי מיוחד.
בשעתו, כשהייתי סטודנט בירושלים, השתתפתי במפגש עם לאה גולדברג שדיברה בשבחי המחזה שנכתב במאה ה-16 באיטליה, הן כמסמך חשוב בתולדות התרבות היהודית והשפה העברית, הן כמחזה כתוב, אולי ראשון מסוגו, של מסורת הקומדיה דה ל`ארטה. לימים זכיתי לביים את המחזה בהפקה הישראלית הראשונה שלו, בקיבוץ עין החורש, עם בוגרי י"ב. היה זה לפני שישים שנה בדיוק.
אחר כך באו הפקות מקצועיות בתיאטרון חיפה, בהבימה ובתיאטרון באר שבע, והמחזה כמו נעלם כלעומת שבא. התירוץ הברור הוא שאותה שפה עברית מופלאה כבר איננה מובנת וקשה לקליטה. נכון או לא נכון, רק הפקה מקצועית חדשה תוכל להוכיח את הטענה הזאת. אולי משום כך באתי עם ציפיות גבוהות להצגה החדשה של תיאטרון תאיר.
המחזה הוא מעין קומדיה שעניינה אהבה, שידוכים, ירושה, חשש ממזרות, חמדנות וכיו"ב עניינים שמסבכים את הנפשות הפועלות ומסתבכים צעד אחר צעד עד לתמונת הסיום, שבה מגיע הסוף הטוב, כמובן. וכל הדרך לשם מהתלות ותעלולים.
שעטנז וכלאיים
העיבוד שעשה דודיק סמדר הרחיק לכת בקיצוניות רבה בקיצוץ הטקסט ובעיקר בעדכון השפה לעכשווית, כולל הוספת יסודות כמו השיר "בשמלה אדומה ושתי צמות" או מונולוג של השחקן יוסי סגל על עצמו ועל עוד הצגה שהוא משתתף בה, ועוד עוד מרכיבים שיוצרים – ודווקא בגוף המתהדר בהיותו יהודי-מסורתי – שעטנז וכלאיים במסיבה אחת.
לבמאי עמירם אטיאס ביים היו רעיונות תנועתיים מעניינים למעין גרסה של תיאטרון-רחוב המציג על במה ריקה מתפאורה – למעט סולם, המשמש כדלת או כחלון, וכסאות, שהשחקנים שאינם משחקים בתמונה מסוימת יושבים עליהם משני צידי הבמה ומתבוננים במתרחש ומגיבים כקהל לכל דבר. אבל אטיאס לא השכיל לעצור את רוב שחקניו מצעקנות מיותרת ומוגזמת. ובכל זא תלשושה שחקנים שיחקו נכונה את תפקידיהם בנתונים שנקבעו להם: יוסי סגל בקול עדין מאוד ובתנועות רכות, בתפקיד האישה דבורה ואחר כך בתפקיד השופט; אמנון אבוטבול בשירה ובדיבור מדויקים בפרולוג שהוא שר, ואחר בתפקידי המשרתת יקרה ובתפקיד קצין משטרה, ואייל ניידורף העובר הלוך ושוב בקלילות וברהיטות בין שלושה תפקידים שונים.
את התחושה שההצגה עדיין לא הגיעה אל המקצועיות הראויה הדגישו המסכות המופלאות שעיצבה יהודית גרינשפן. כל דמות במחזה והמסכה שלה, וככל שהדבר יפתיע בכמה מקרים אפילו היה נדמה כי המסכות חיות מאוד ומבטאות את הקומי ואת הדרמטי במצבים השונים.
נעמה אלפסי כתבה מוזיקה מקורית נעימה ואיטלקית מאוד, וכן שימשה לפס הקול מוזיקה מוכרת יותר ממסורות יהודיות-אירופאיות או ישראליות.
בסופו של דבר, תיאטרון תאיר איננו תיאטרון מקצועי במובן המקובל, ואולי זאת טעות להציג אותו ככזה. אבל גם בהיותו גוף תרבותי ייעודי על אלה הפועלים במסגרתו לעשות מעשה ולחצות את הקו המפריד בינם והתלהבותם הכנה לבין מקצוענות של תיאטרון אמנותי.
לפרטים נוספים
20/06/2006
:תאריך יצירה
|