פרשת הריגול של מרקוס קלינגברג מקבלת טיפול דרמטי חלקי אך זוכה במשחק משובח של יוסי גרבר המורכב מפרטים קטנים מרתקים.
עוצמת הדרמה מוחמצת
הנושא המרכזי של המחזה החדש מאת העיתונאי יוסי מלמן והבמאי רמי דנון הוא הנאמנות. במשך 80 דקות שבהן מתנהלת חקירתו המומחזת של המדען, פרופ` הרמן – דמות השואבת השראה מזו של מרקוס קלינברג – נבנות צורות שונות של בגידה - במולדת, באישה, בבת, במדע ובאידיאולוגיה.
המחזה מתאר יממה אחרונה שנקצבה על ידי בית המשפט לחקירתו של הפרופסור החולה. החוקר, גדעון, מאמין באשמתו של האיש שתרם כה רבות לבטחונה של ישראל במהלך שנות עבודתו הרבות במעבדה הביולוגית הסודית. לא כך חושבים הבוס החדש של גדעון, שהוא גם יריבו, והחוקר העוזר לו. שיטותיו של גדעון נוקשות, אם כי לפחות במחזה אין מדובר בעינויים פיזיים של ממש. למעשה אין לו בידיו דבר חוץ מאמונתו. בכיסו טמונים עם זאת שני מסמכים אישיים של הפרופסור, שיש בהם אולי מפתח לחדור לנבכי האמת, ובעיקר במכתבה האחרון של אשתו לפני מותה. ועוד מפתח אחד שאותו הוא מביא בעורמה מרומא – בתו המתנכרת של הפרופסור, פסיכולוגית במקצועה ומחוברת לזקני המחתרת האדומה של איטליה.
אם כי בחלקו הגדול המחזה שומר על רמה מסוימת של מתח – סביב השאלה איך ומתי ישבור החוקר את הפרופסור - תוצאות החקירה שבמחזה ידועות מראש, וככל הידוע לי הן מתבססות על ידיעת האמת על נסיבות שבירתו של קלינגברג. אבל חלקו האחרון של המחזה נכנע לידיעה הזאת, משאיר על כנה את המקריות של השבירה, ומחמיץ הזדמנות להיות דרמה – גם אם בדיונית יותר - במלוא עוצמתה.
חולשות נוספות של המחזה כוללות אי ניצול של העובדה שהבת היא פסיכולוגית כדי לחזק או לשבור את האב או את החוקרים, וגם העדר הסבר לכך שלפרופסור הנחקר יש מידע מפליל על החוקר, וזה נחשף רק בשלב מאוחר מאוד.
גרבר באחד מתפקידיו המרשימים ביותר
מה שמכסה על הפערים הוא הבימוי המצוין של רמי דנון שמדגיש את הממדים האנושיים של הדמויות, בהעמדה פשוטה, כמעט סטטית, והמשחק החי מאוד של הצוות המשובח שקיבל מהתיאטרון, ובראשו יוסי גרבר שיוצר בהצגה הזאת את אחד התפקידים המרשימים ביותר בקריירה שלו.
גרבר מציב לתפקיד שלו שורה ארוכה של אמצעי ביטוי, החל בתנועות יד קטנות של גירוד בגלל יובש העור, מבטים קטנים, תנועות גוף מינימליסטיות, ומעברים דקים בין מצבי רוח ונפש, בין פחד לתקווה, בין תום לעורמה. קולו נינוח, לעתים עם אירוניה דקה, וגם ברגעים הקשים ביותר גרבר שומר על הטון המדויק של אדם שמנסה לייצג אידיאולוגיה של איזון, כאדם וכמדען, וטוען כל הזמן לחפותו. כאשר מגיע תורה של האמת האחרונה גרבר פשוט מתרווח בתוך עצמו, כמי שיודע שהגיע אל קצה הדרך. הוא מרגש ברגעים רבים, ובעיקר הוא מעצב להפליא את החף-מפשע, בעיני עצמו, שיודע כי הוא אשם בבגידה מנקודת המבט המובהקת של המדינה ושל חוקרו.
אוהד שחר המצוין נע בין יסוד המפלצתיות המאיימת של החוקר לבין חוסר האונים שלו לשבור את הנחקר, הוא איננו מעורר אהדה בשום רגע, למרות ש"יודעים" כי הוא "צודק" במאמציו הבלתי נלאים לחשוף את הבגידה.
עידו מוסרי, בתפקיד החוקר הצעיר ג`אגר, מדגיש היטב את אי האמון שלו, בשיטותיו של גדעון ובשכנוע העמוק שלו שהפרופסור בגד, ובה בעת הוא יודע לעשות את המוטל עליו על פי כל הכללים. מוסרי מיטיב לבטא את הרעיון שהיסוד האנושי שלו אולי לא יבטיח לו מקום בצמרת שירותי הביטחון, אבל לפחות מצפונו לא ייסר אותו.
שירי גולן מעמיקה במשחק מדויק מאוד את התפקיד הכתוב חלקית של בת הפרופסור, ויוצרת דמות אמינה במיוחד ברגעי ההתחשבנות עם אביה, ובמהלך ההשלמה עמו, חרף היותו בלתי פתור מבחינה דרמטית. יבגני פבלביץ` ענייני בתפקיד המדען הרוסי רובשנקו, הנחשב למפעילו של הפרופסור.
אבי שכוי עיצב דירת-סתר סודית פשוטה (אם כי לא סביר כל כך שהחקירה מתנהלת ליד דלת הכניסה אליה ולא בחדר פנימי), עמית ברנר עיצב תאורה עניינית, עופרה קונפינו דאגה לתלבושות טובות ורפי קדישזון עשה עריכה מוזיקלית טובה של קטעי מוזיקה קלאסית (המפורטים בתכנייה) ואפקטים.
"הבן הטוב" היא הצגה אינטימית מאוד שמרוויחה מאוד מכך שהיא מוצגת באולם 4 הקטן בתיאטרון הקאמרי. כך זוכים הפרטים הקטנים והנפלאים במשחקו של יוסי גרבר להיראות במלוא משמעויותיהם, הגלויות והנרמזות, ואשר עמם הוא מעצב דמות בימתית מיוחדת.
לפרטים נוספים
28/06/2006
:תאריך יצירה
|