הצגת התיאטרון הלאומי הבימה על פי ספרו הנודע של לואיס קרול מיועדת על פניה לילדים, אבל במסע התיאטרלי הזה כל הקהל מוזמן לחוות את ילדותו, אותה ארץ פלאות שהגעגועים אליה גוברים עוד יותר בסופה של ההצגה.
העיבוד של יוספה אבן-שושן על פי התרגום של רנה ליטוין מצליח לשמר את הביזאריות של יצירת המופת הספרותית אפילו אם חסר בו מרכיב ברור יותר של רצף "עלילתי" דרמטי-סיפורי. כאילו נקודת המוצא של המעבדת אומרת כי מאחר שלא יהיו בקהל מי שאינם מכירים את הסיפור המקורי הרי ברור שהרצף הזה יתקיים גם בלי שה"מחזה" ישמור עליו, וההפקה הבימתית תוכל להתרכז בעיצוב דמותה של אליס ובתמונות עצמן.
אפשר לתהות אם אמנם זהו קו נכון להצגה שאפילו אם היא חתרנית ואנרכיסטית במופגן עדיין היא פונה במוצהר לקהל של ילדים, וגם המבוגרים נחשבים במקרה הזה לילדים. המענה של ההצגה עצמה, בבימויה המשוחרר מאוד של אופירה הניג, הוא חד משמעי ומזמין את הקהל על מגוון הגילאים שלו להתמסר כליל לאליס ולמסעה אל נבכי ארץ הפלאות, אל מבוך הילדות האין סופי המגלה מדי יום מצבים חדשים, נפשיים או פיזיים.
הניג בוחרת לעצב את סדרת האירועים בסגנון תיאטרלי מובהק, בעזרת מעצבת התפאורה והתלבושות מרים גורצקי שמיטיבה לתת פתרונות מצוינים לדרישות הדמיון של קרול, וצובעת את הבמה בשפעת גוונים וסגנונות שמדגישים היטב את כוונותיה של הבמאית. את העושר הזה מכפילה התאורה הנהדרת של קרן גרנק. כל אחת מהתמונות מעוצבת בהתמכרות מלאה של הבמאית, ובולטות במיוחד תמונות הזחל על הפטרייה, מסיבת התה של הכובען וכמובן - תמונת הגן של מלכת הלבבות שהיא כל המערכה השנייה. ההצגה מבוימת בעיקר בגישה חזיתית, ולהערכתי היא רק תרוויח אם תועבר לאולם מתאים לה יותר מזה של התיאטרון על הירקון.
הבימוי משתמש ביכולות המשחק של להקת השחקנים שזורת הכוכבים המובהקים שהתיאטרון העמיד לרשות הבמאית. כלהקה וכיחידים הם תורמים לתחושה הכללית של השתוללות נטולת רסן ושל הנאה ברורה מתפקידיהם.
אמיתי יעיש רהוט ויעיל כארנב, הממהר-מאחר ומושך אחריו את אליס, והוא גם התוכי וקולו של חתול הצ`שייר.
דוד קיגלר תורם לחגיגה שלושה עיצובי-מופת כעכבר, כארנביב ובעיקר כנסיך הלבבות שסופו מי ישורנו. אברהם מור רותם את ניסיונו העשיר והמגוון לתפקידי הדודו, הנמנמן במסיבת התה ובעיקר כמלך הלבבות. דימה רוס מצוין בתפקיד התינוק, והוא מגלם היטב גם את שומר הראש של המלכה ואת קלף מספר חמש.
יגאל שדה מגלם בחן את הנשרון, ובקריצה משובבת לב את הכובען, אך בתפקיד הזחל הוא מגניב במיוחד. וזאת בהצגה שבה כל שחקן גונב משהו לעצמו, ולא בלי עזרה מעמיתיו. כך גם יובל איילון, שמשחק את התליין באתלטיות מגניבה במשחק הקרוקט.
סיוון ששון היא האחות של אליס, הבת של הסרטנית, קלף מספר שתיים בגן ובעיקר מרשימה כדוכסית השמנה השחורה. עידית טפרסון מעצבת בלי מילים דמות "מפחידה" של הטבחית, והיא גם הסרטנית, אך בעיקר היא גדולה ומרתקת כמלכת הלבבות.
ובסוף בסוף, מהתחלה ועד הסוף, זאת ההצגה של רבקה נוימן בתפקיד אליס. הבחירה בה, שכבר איננה ילדה, היא במפורש הבעת עמדה של הבימוי. אליס זאת איננה רק הילדה שמספרים לנו עליה, אלא המספרת עצמה, שחיה את ההרפתקה הגדולה שלה – שאולי הייתה אי פעם ואולי היא בכלל רק כאן ועכשיו, בשעת ההצגה.
נוימן צוללת לתוך התפקיד של אליס ממש כמו שאליס נופלת לתוך מבוך הפלאות. היא איננה מנסה כלל להיות ילדה בת עשר או להתיילד. היא טבעית לחלוטין, נמרצת, קנטרנית, אפילו ילדותית כמו שמבוגרים רבים יודעים להיות בשעת חסד. בכך היא מעשירה את דמותה של אליס והופכת אותה לדמות רבת שכבות וגוונים. היא גדלה או קטנה (בעזרת תפאורה ואפקטים חזותיים), היא סקרנית, היא עקשנית, היא משתתפת במשחק והיא משקיפה עליו מהצד ברצף משחקי, שאולי הוא התחליף הסמוי לרצף העלילתי.
לסיכום- "אליס" היא הצגה שכדאי לראות אותה וטוב שהיא מופיעה בלוח ההצגות השוטף של התיאטרון לא רק לרגל עונות הפסטיבלים של הצגות הילדים, והעונג של הצפייה בה יגדל עוד יותר אם הורים וילדים יקראו את הספר שוב, ובוודאי אם לא עשו זאת בעבר, לפני בואם להצגה.
מועדי ההצגות
23/02/2004
:תאריך יצירה
|