הרעיון שהוצב בפני עשרת היוצרים שנבחרו להשתתף במיני-פסטיבל של תמונע הציב גם מכמונות שרק כמה מהם הצליחו לעבור אותן בשלום.
מקורות השראה: מילים
מהות ההשראה היא הרעיון הבסיסי שהנחה את נאווה צוקרמן כמנהלת האמנותית של פסטיבל "אינטימדאנס". צוקרמן חזרה לנהל את הפסטיבל במרכז שלה, תיאטרון תמונע, אחרי גלות של חמש שנים ב"הרמת מסך" של סוזן דלל. אולי הרעיון נוצר כתוצאה מאותן חמש שנים בחברת יוצרים "חופשיים", ותיקים או חדשים, אולי משום שההשראה, או האינספירציה כפי שהיא מתעקשת להגיד, היא חידת-תמיד לה, כיוצרת או כמחוללת יצירה של אחרים.
מעיון במפרט המופיע בתכנייה על ההשראות שהנחו את קבוצת היוצרים שנקבצו לאינטימדאנס השנה, נראה כי הם עדיין צעירים, לפחות מרביתם, מכדי לעמוד על טיב הדילמה שהציבה להם צוקרמן. ובכל מקרה, גם אם ההשראה ברורה להם, לא בהכרח ידעו איך לפענח אותה ביצירתם.
שתי התכניות כללו חמש יצירות כל אחת, ובשתיהן הייתה יצירה אחת בלבד שהזיקה שלה ליחס שבין המחול להשראה הייתה מובהקת - יצירתה של רייצ`ל ארדוס Without Feathers. ארדוס, שעלתה מחול לפני כמה שנים מספרת על קשיי הביטוי שנתקלה בהם במעבר משפת אמה, האנגלית, לשפה העברית. את המילים היא יודעת, הן זורמות בראשה, אך מרגע שעליה לדבר להשתמש בהן בדיבור הן מתערבלות, מתנגשות ויוצאות אחרות. המעניין הוא שבסרטון המקדים את יצירתה, היא אומרת את הדברים בצורה ברורה.
ואולי משום כך גם הסולו שיצרה עם הרקדנית לולה פישביין היה מדויק מאוד ומחובר היטב למקור ההשראה הזה – המילים. פישביין מתחילה את היצירה כזמרת שהמילים נתקעות בפיה, וממשיכה את הסולו במעין מאבק המבקש להכניע את המעצורים, לשחרר את הקשרים, ומתפתח לדואט עם המיקרופון שממתין למוצא פיה. יצירה קצרה, יפה מאוד עם מוזיקה מקורית של אלברטו שוורץ.
מקורות השראה: קהל, הקשבה לסביבה
מי שהצליח לבטא יפה ובפשטות את ההשראה הנפשית שלו, זו של מודעות מתפתחת נוכח עצמה ונוכח קיומו של קהל, הוא הרקדן הצעיר אודי דדש, בכוריאוגרפיה שלו ושל אופיר דגן, "נראה", עם מוזיקה אפקטיבית מאוד של ארז זוהר. דדש, ביצירה כוריאוגרפית ראשונה ובסולו ראשון, מתייצב יפה בחזית הרקדנים המסקרנים, בתנועה מדויקת מאוד, מלאת הבעה דווקא בפשטותה נטולת הווירטואוזיות. הוא נע, ניצב על מקומו, משתמש בזרועותיו ככלי מכוון היטב, בהתאמה ברורה ובשליטה יפה.
סולו מעניין היה גם ליובל גולדשטיין, "סילדואט", אם כי לא בהכרח על שום מימוש רעיון ההשראה שלו, שהיה – ההקשבה לסובב אותו. ביצירה שלו משתתף גם נגן גיטרה ומחבר המוזיקה עופר גנור, אך נוכחות לא מולידה בהכרח התחברות, או תוצאה או קונפליקט. גולדשטיין, עם זאת, מפתח יפה את הסולו שלו, מתנועה סתמית בהתחלה לתנועה מעוצבת היטב בחלק השני, ועד תנועה משוחררת מכל כלל ומכל מבנה מחייב בחלק השלישי, שהוא לטעמי גם המעניין והמרתק ביותר.
מקורות השראה : בת זוג, תלבושת
נדר רוסנו שבשנה שעברה הרשים ביצירת הסולו שלו, בחר הפעם ליצור דואט "כל החלונות פתוחים" כתוצאה של תהליך פרידה שחווה (אם הבנתי נכון את הדברים שנאמרו בסרטון המקדים את יצירתו), וכמעין מחווה לבת הזוג שהיא ההשראה שלו. עם זאת - הדואט שלו עם דפנה מירו, לצלילי מוזיקה חיה של דניאלה פפיש, לא חרג מקו היצירה האופייני של רוסנו, וגם לא התפתח לכלל ביטוי חדש, של דואט השונה במהותו מסולו. הדואט היה בנוי מאוד, מדויק כשלעצמו, כמעט נוקשה בביטויו, ונראה לי כי עבודה נוספת עשויה לשחרר כמה מעצורים לטובת העניין.
דואט בעל רעיון מעניין כשלעצמו, "קלויקולה" (עצם הבריח) יצרו ענבל בן זקן ונועה רוזנטל למוזיקה של יוסי בבליקי. המחול נולד מתוך רעיון ויזואלי לעיצובה של תלבושת, והתפתח למעין גילוי החיבור בין השתיים, כחיות, או כמראות. הביצוע המעניין ביצירה היה אמנם זה הקשור לתלבושת, כאשר שרוול שמלתה של בן זקן היה מחובר לגב תלבושתה של רוזנטל ונמתח מאוד, כמין חבל שלעתים קשר את השתיים לעתים הפריד ביניהן. הבעיה העיקרית שביצירה היא שלא נמצא בה המענה הכוריאוגרפי המפותח לרעיון, והיצירה נותרה כבולה לתלבושות שעיצבה בן זקן.
מקורות השראה: אובססיות וקצב
הטריו "בובעלך" של מירב דגן, עם קטעי מוזיקה פופולריים שערך אורן מנצורה, שאב השראתו מאובססיות קטנות – שאחת מהן, לדברי מתיקה, יוצגה כמעט בנושא המרכזי של היצירה. המחול היה פשטני למדי, ללא אמירה כוריאוגרפית מהותית. כך גם "טריפ-לט" של שני בן חיים, שהקצב הוא ההשראה שלה, אך זה כמעט כמו להגיד שהתנועה היא ההשראה. וזה בעצם גם מה שהיא אומרת בתכנייה, אך איננה מפענחת ביצירה עצמה. וזו גם הבעיה של "תנינים" מאת תמי לבוביץ, בביצועה יחד עם שני תמרי, לצלילי מוזיקה של רחמינוב והפיקסיז. כאן ההשראה היא אמנם התנועה, אך בסיכומו של דבר אין ביצירה אמירה ביחס למושג הזה.
בכמה יצירות הייתה התייחסות מסוימת לקהל. אודי דדש סיים יפה את הסולו שלו בהתייצבות ישירה, פרוסת זרועות, אל מול הקהל, שעצם נוכחותו היא מרכיב במרקם ההשראה של דדש כיוצר. זאת הייתה אולי ההתייחסות הטבעית היחידה לקיומו של קהל, ולא כגימיק.ביצירה אחרת פנתה הרקדנית אל הקהל, בחיפוש אחר נהג וכו`. זה היה מעציב, שהרי לא הייתה לה שום כוונה למצוא מישהו, ואם בכל זאת היה קם אחד האנשים באולם ממקומו היא לא הייתה יודעת מה לעשות אתו. המנהג הזה אופייני להרבה יוצרים, גם וותיקים, וזהו גימיק חסר משמעות שכדאי מאוד שייעלם מנופי היצירה.
מקור השראה: מרחב הקהל ומרחב המופע
את המיצוי המרגיז באמת לתפיסה הזאת של יצירה מול קהל מייצגת היצירה שחתמה את מופעי אינטימדאנס, "אי + סף" של נטע ירושלמי. הכוונה הייתה טובה, וההצהרות שבתכנייה מרתקות, אבל מה שנעשה פשוט חיבל באלה. לפי הכוונות מדובר ביצירה ש"בודקת את מה שמחבר ומה שמפריד בין המרחב של הקהל והמרחב של המופע". הרעיון שאול ככל הנראה מהטקסט של מישל פוקו המופיע בספרו "על מרחבים אחרים". אני מבין שפס הקול הארוך בצרפתית המלווה את היצירה הוא הקלטה של פוקו עצמו, אך לא מגלים זאת לקהל בתכנייה. לעומת זאת, במעין רקע לתמונתה של ירושלמי מופיע קטע קטוע של התרגום לעברית של שניים או שלושה משפטים מהשפע שפוקו משמיע ומה שהוא אומר שם (מעבר לכמה מילים מובנות כמו סינמה או תיאטר) איננו מובן למי שאינו יודע צרפתית, ועל כן כבר פס הקול הזה הוא מעין מסך ברזל המפריד בין היצירה לקהל.
אבל ירושלמי התחכמה עוד יותר, וכדי לבטא את הרעיון המופרך ש"הרקדנים הופכים מהיותם נצפים לצופים והריקוד הופך מאקטיבי לפסיבי" (שזה אולי רעיון מעניין מבחינה פילוסופית) היא הציבה שורה של חמישה כסאות בחזית הבמה, ובחרה חמישה אנשים מהקהל שיישבו עליהם לכל אורך המחול. זה כשלעצמו לא מקורי, וזה קורה בתיאטרון, בקונצרטים ובמופעים שונים. אבל נניח לרגע שיש בזה משהו בעל משמעות יצירתית. חלק מהקהל יושב מול הקהל הגדול, ובתווך נעים הרקדנים (ירושלמי עצמה יחד אמרי רגב חומש, דניסה מוסילובה וענבל שחר). אבל הרקדנים ממשיכים להיות נצפים ואינם צופים, והריקוד ממשיך להיות אקטיבי לחלוטין ולרגע אחד אינו הופך פסיבי.
וכאן אני מגיע לנקודה שהיא בעיניי החמורה ביותר. שניים מחמשת הנבחרים לשבת "כקהל" מול קהל אינם בחירה מקרית כפי שמנסים להגיד לנו. אחד מהנבחרים האלה הוא מהצוות הטכני של המופעים, והוא ישב לצדי כשנבחר. (תהיה כשלעצמה אני מעלה ביחס להחמצה של הבחירה הזאת, שהרי דווקא היה יכול להיות מעניין להושיב באותה שורה את המבקר). ברגע מסוים הוא נדרש לפנות את הכיסא לרקדנית ויצא מהבמה. למה לא חזר להיות קהל?
אבל החמור באמת הוא אותו "נבחר" מהקהל, שיושב בכיסא המרכזי, ולפתע פתאום משתתף בקטע קצרצר במחול. אהה, הנה הרעיון מתגשם בכל זאת. אלא מאי, אותו נבחר אלמוני אינו אלא הרקדן-שחקן עופר עמרם, המוכר מאוד מיצירותיה של רננה רז. אין לו קרדיט בתכנייה, כי הרי מדובר בתרגיל. או בהונאה קלילה. ובשביל מה היה צריך להוציא אותו מהשורה הראשונה שבה ישב מתחילת הערב? הרי אותו דבר בדיוק היה יכול להיעשות משם. וכמה מעניין זה היה יכול להיות אם היה יושב שם מישהו אחר, לא רקדן, שהרקדנית הייתה מקימה אותו לרקוד עמה שניים-שלושה צעדים. אבל התוצאה המשמעותית יותר היא שבכך סתרה היוצרת את הרעיון שלה וביטלה אותו כליל.
את התאורה המצוינת והמגוונת לעשר היצירות עיצב יאיר ורדי, ולפני כל יצירה הוקרנו סרטונים קצרים שצילמה וערכה יעל דר בהשתתפות היוצרים. למעט הסרטון עם רייצ`ל ארדוס לא קיבלנו בסרטונים האלה תרומה של ממש, למעט העובדה שהם סייעו לצוות להכין את הבמה למחול הבא, ובמידה מסוימת יצרו רצף מחולות בכל אחת משתי התכניות.
כל הערותיי שלמעלה באות מתוך הכרה מלאה בחשיבותו של מפעל "אינטימדאנס", וממתן בימה נוספת ליוצרים צעירים העושים צעדים ראשונים. מכשלות בדרכם היו ויהיו, כפי שהיה ויהיה ביחס לכל מי שעושה ומנסה לבטא את אמנותו. ולכל אלה אני אומר – להתראות, ובשמחה, ביצירתכם הבאה.
תכניית הפסטיבל
הניצוץ של נאוה צקרמן - שיחה
02/07/2006
:תאריך יצירה
|