מחזה חברתי שמתחיל כקומדיה פרועה והופך לדרמה מרתקת זוכה להפקת פרינג` באיכות הראויה לתיאטרון רפרטוארי מסובסד.
קומדיה הופכת לדרמה ששיאה מבעית
"דרך גגרין" הוא שם של רחוב באזור תעשייתי בסקוטלנד, והמחזה מתרחש במחסן של מפעל בסקוטלנד שבעליו הם תאגיד יפני. תנאי העבודה מקוממים את העובדים ושניים מהם מחליטים לעשות מעשה קיצוני במטרה למנוע את סגירת המפעל ולנסות תקן את תנאי העבודה המשפילים. הם חוטפים את נציג התאגיד כדי שילמד לדעת מה באמת קורה במפעל, אבל חרף התכנון שלהם הם אינם יודעים מה בדיוק עושים אתו. ודאי לא כאשר הוא מתעורר מעלפונו.
את המחזה כתב גרגורי בארק הסקוטי שגדל בשיכון פועלים והתפרנס בעבודות דחק ובשכר מינימום. את הנוסח הראשון של המחזה שלח לפסטיבל אדינבורג והוזמן לעבוד עליו ולהציגו שם. ההצלחה הייתה מיידית והמחזה הפך להיט.
בישראל המחזה מועלה במסגרת Stage and Business החדשה של מרכז הפרינג` בבית ציוני אמריקה בניהולה של שולי זיו. רודיה קוזלובסקי שתירגם את המחזה לעברית חיה ותוססת ומככב בהצגה בתפקיד הראשי הוא גם שותף להפקה.
את ההצגה ביים יוסף פיצ`חדזה, המוכר בעיקר כבמאי סרטי קולנוע ("לנגד עיניים מערביות", "בסמה מוצ`ו", "שעת אפס"), סדרת טלוויזיה ("פרנקו וספקטור") והצגות בתיאטרון הספריה ("קרנפים", "בגידה"). אפשר בהחלט להעריך את יכולתו להפיק העמדה, מערכות יחסים ומשחק "חיים" כבקי ומנוסה. הוא תזמר נכון את התנהלות העלילה המתחילה כקומדיה לכל דבר, עם נגיעות של פארסה – נוסח סדרות הטלוויזיה של דניס פוטר ו"המשרד" - ומתפתחת בהדרגה לדרמה ששיאה מבעית.
מאיה פלג עיצבה תפאורה פשוטה וטובה, שמשדרת מיד את אווירת המחסן הכמעט-שומם שבו מתרחשת הדרמה, ואורי מורג עיצב תאורה יעילה. גנדי בביצקי טיפל בקרב-במה וגלעד קמחי שיחק אותה בגדול בעיצוב תנועה להפוגות הפארסה.
הפתעת הערב: מנשה נוי
ארבעה שחקנים מגלמים להפליא את ארבע הדמויות שבמחזה. עזרא כפרי הוותיק מדויק וסמכותי מאוד בתפקיד פרנק, נציג התאגיד, והוא מרשים בשקט המדוד שלו כשהוא מתעורר מעלפונו הממושך והופך לכוח משמעותי נוכח חוטפיו. יניב ביטון מגלם את טום, איש הביטחון של המפעל שמוצא עצמו בלי משים שותף לשני הפועלים החוטפים. ביטון בעל כושר ביטוי קומי מובהק עם חוש קצב ותזמון שדוחפים קדימה את המרכיבים הקומיים, והוא יודע לרסן את עצמו נכון בהתאמה להתפתחות הדרמטית.
את דמות המפתח בעלילה, אדי, שיוזם את כל ההרפתקה מגלם רודיה קוזלובסקי, שמכניס לדמות יסודות קומיים ואחר כך דרמטיים, ושפע של מחוות גוף גבריות, אפילו אירוטיות כלפי איש הביטחון, וילדותיות כשהוא מתחיל להסתבך בתוך עצמו ולסבך את המתרחש סביבו. הוא עושה כל זאת במינונים מדויקים, ובשליטה מוחלטת במעברים ביניהם, ויוצר דמות שלמה מאוד, אמינה בהתלהבותה החברתית ובתסכולה המעשי.
את הפתעת הערב, עם זאת, מספק מנשה נוי שמביא לבמה איכות משחק עצורה מאוד, מבויתת, כמעט קולנועית. הוא מגלם את גרי, שותפו של אדי, שחוטף את פרנק מבית המלון ומביא אותו למחסן. נוי מיטיב במיוחד לשחק את הרמיזה לפוטנציאל האלים של גרי, כשם שהוא מצליח להעביר את תחושת המבוכה והאימה שעולים בו ככל שההצגה משתחררת מהקומי ועולה על הפסים המוליכים אל הסיום.
"דרך גגרין" היא הצגת פרינג` מעולה, ולמעשה גם המחזה וגם הפקתו, ובעיקר הבימוי והמשחק, הם באיכות הראויה להצגות של התיאטרון הרפרטוארי. מעבר לכך, אפשר בהחלט להצביע על היוזמה של העלאת המחזה הזה ועל השותפים לה כעל דרך שבה יוצרים יכולים לאתגר את עצמם ואת פרנסי התיאטרון הישראלי.
לפרטים נוספים
מנשה נוי חוזר לבמה - שיחה
06/07/2006
:תאריך יצירה
|