המופע החדש של תיאטרון "קליפה" משתמש באגדת אורפאוס כחומר גלם לחוויה אסתטית רבת השראה של תנועה, עיצוב ומוזיקה.
אהבה-אמנות-מוות
באולם קטן, שעיקרו משטח הופעה ובחלקו הקטן בלבד מושבים לקהל, יוצרים עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב, מייסדי "קליפה", אשליית תיאטרון הנעה על פסים של פיסול, תנועה ומוזיקה כדי לספר את סיפורו של אורפאוס היורד לשאול כדי לגאול את אשתו, אורידיצ`ה. הם עושים זאת מתוך התבוננות צורנית, ללא מילים (למעט חריג אחד) ובדרך אסוציאטיבית של חפצים המתרחקת במידה רבה מהסיפור המקורי, אך בה בעת שומרת על הקסום והמופלא שבו.
בתחילת השנה הזמינו השניים את האמן והפסל הרוסי פאוול סאמצ`נקו מקבוצת התיאטרון הרוסית "אקנה" לעבודה משותפת. במשך שבועות אחדים חקרו השלושה אופנים חדשים ותהליכים בשימוש בימתי בחפצים ובסמליות שלהם. המפגש והמחקר, שנעשה על תיאטרון חפצים, הביאו ליצירת המופע, המתאפיין בסגנון ויזואלי חדש וייחודי בעבודת הקבוצה עד כה. המופע עלה בבכורה עולמית לפני חודשיים בטוקיו, ועתה הוא מועלה בבכורה ישראלית בביתו החדש של התיאטרון, סמוך לתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.
עניינה של היצירה הוא כמובן המשולש המיתולוגי של אהבה-אמנות-מוות – שלוש צלעות שוות בערכיותן – והיא בנויה כאלבום תמונות. כל דף באלבום נושא עמו תמונה בעלת אופי של קולאז` המורכב משני האמנים המצוינים האלה יחד עם בובות וחפצים אחרים, והסליל המחבר את דפי האלבום הוא המוזיקה – שפתו של אורפאוס, שאותה הוא פורט על רגל תותבת הנדמית לרגעים כסקסופון, או על כלי מתכתי דמוי נבל, שהמיתר היחיד בו הוא מסור שטולפנוב מפיק ממנו צלילים חלומיים.
החומרים מהם נוצר תיאטרון
ההצגה נפתחת בדימוי נוסח סלוודור דאלי – דמות גבר מיניאטורית שיש בה מגירות קטנות ומתוכן נשלפים דימויים הקשורים לאגדה, כמו הנחש שפיתה את אורידיצ`ה. לטולפנוב המגלם את אורפאוס הריאלי, אגב, יש שפם ופאה שמחזקים אף יותר את ההרמז לכיוון של דאלי, וכך גם הרגל התותבת המשמשת אותו גם כאיזכור לצרברוס, שומר הסף של השאול.
המיניאטורה הזאת מפורקת בסופו של דבר לגורמיה, כאילו במהלך דקונסטרוקטיבי שנועד להסביר לצופים מה הם החומרים שמהם נוצר התיאטרון. כי כן, החומר הוא השחקן העיקרי בידיהם של הרמן וטולפנוב, אם כתלבושת, כאיפור, כתפאורה או כאמצעי ביטוי אוטונומי לכאורה, שמעניק חיים לשניהם לא פחות משהוא משמש אותם לביטוי רעיונותיהם. כך למשל, אולי הקטע המרשים ביותר בערב הזה, הוא המפגש בין אורפאוס להדס, אל השאול. בתפקיד הזה לובשת הרמן בגד שחור גדול המסתיר את הפנים, וכאשר אורפאוס מבקש לראותם הוא שולף מסיכות נייר שונות של אין-פניו המשתנים של האל.
ביצירה המסקרנת הזאת, המתנהלת כל כולה מתנהלת ללא מילים, יש כאמור חריגה אחת בולטת - כאשר טולפנוב-אורפאוס שר קינה כלשהי (או רומנסה) ברוסית. למרות יופיו של המזמור הוא פוגם באחדות היצירה, בעיקר משום שהטקסט נותר בגדר נעלם לא מפוענח (גם לא בדף התכנייה).
הרמן וטולפנוב כתבו, עיצבו את התלבושות וביימו את עצמם, אך תרומה חשובה לאסתטיקה המיוחדת של המופע תרם דווקא מעצב התאורה אורי מורג, שהיטיב לחוש את המבע היצירתי המיוחד שאותו ביקשו להשיג השניים, ויצר תמונות בעלות אור פנימי, מסנוור לעתים כאותה אשליה מיתולוגית שעליה נסב המופע כולו.
לפרטים נוספים
16/07/2006
:תאריך יצירה
|