לקראת ערב דואטים בשם "סימביוזה" שיעלה במסגרת פסטיבל מחולוהט הגיעה לילך דקל אבנרי לצפות בחזרה של קבוצת פרסקו ונפגשה לשיחה אישית עם המנהל האמנותי והכוריאוגרף של הקבוצה יורם כרמי. שיחה היא גם מעין מדריך לרקדן למתחיל בדרך להקמת להקה משלו.
לא האמנתי שאוכל להיות רקדן
כבר למן הרגע שבו נכנסתי לחדר החזרות של להקת פרסקו הבנתי שיורם כרמי הוא איש של אנשים. ולא רק בגלל החביבות שבה קיבל את פני אלא בעיקר בזכות הכבוד והמרחב שהוא נותן לרקדניו. הוא טורח לציין את שמו של כל רקדן בכל דואט, ומפרגן ללא הפסקה. מי היה מאמין שלבחור שמתעופף באוויר ומנצח בהתלהבות של ילד על קבוצת הרקדנים הצעירים, מלאו השנה 40.
"אם את שואלת אותי למה אני כוריאוגרף" אומר כרמי, "זה בגלל אותם רגעים שהרקדנים עושים משהו, ואתה לא ממש יכול להסביר למה, ואיך זה קרה עכשיו, אבל כל השערות בגוף שלך עומדות , ושם, באותם רגעים אני מרגיש שאני מתעצב בצלמם".
יורם כרמי החל לרקוד בגיל מאוחר יחסית, 24, אחרי שסיים שנה שלישית בלימודי פסיכולוגיה. "באותו שלב בלימודים קלטתי שאני הולך לסגור לעצמי מקצוע שלא הייתי שלם איתו, הוא מספר. "אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות משהו אחר לפני שאני מגיע לגיל 40. אבל עדיין לא האמנתי שאוכל להיות רקדן ולכן הלכתי ללמוד בסמינר הקיבוצים, כדי שלפחות תהיה לי תעודת הוראה. בשנה ג` , בגיל 27, התחלתי לקבל פידבקים על היצירתיות והתנועתיות והחלטתי לבדוק את עצמי".
"הבנו שאם נשקיע זה יקרה"
כרמי התקבל ללהקת "קול ודממה" ושלוש שנים אחר כך, בעידודו של משה אפרתי הגיש עבודה שיצר לתחרות "גוונים במחול" וזכה בפרס שני . משם הדברים החלו להתגלגל והוא הוזמן ללמד וליצור כוריאוגרפיות בבתי ספר נחשבים למחול.
- ובכל זאת, מרקדן מוכשר וכוריאוגרף מתחיל, הדרך ארוכה להקמת קבוצה משלך
"אחרי גוונים התיאבון נפתח. רציתי לעשות עוד עבודה והפעם ליותר משני אנשים. אז התקשרתי לחברים רקדנים ולתלמידים שלי וסגרנו על יום שבת אחד שבו נפגש ונזוז קצת בסטודיו B".
- אחד הקשיים הגדולים הוא למצוא חלל חזרות, איך קיבלת חלל מסטודיו B?
"לימדתי שם והם הסכימו לעזור. הרבה אנשים עזרו לי מאוד לאורך הדרך. גברי לוי, שרקדתי אצלו כמה שנים, נתן לי סטודיו פעם בשבוע חינם, ויחד עם התמיכה של סטודיו B זה אפשר לי לקיים את מפגשי התנועה שלנו. כולנו רקדנו ועבדנו במקומות אחרים והיינו באים למפגשים האלה בלי ציפיות. עד שהגיע מסגרת `קולאז" והחלטנו לבדוק את עצמנו מבחינה מקצועית. השאלנו תלבושות ואספנו חומרים טלאי על טלאי והעלנו קטע של עשרים דקות. התגובות היו כל כך טובות שהוזמנו לעוד מסגרות. ויום אחד, כמו בסרטים, ניגשה אלי אריקה זילבר, מפיקה של מופעי ילדים שראתה את המופע וביקשה שנכין לה מופע באורך מלא. אספתי את הרקדנים ואמרתי להם שאת העשרים דקות אני רוצה להפוך לשעה.
"במקביל שלחתי ליוסי אלפי, שניהל בזמנו את תיאטרון גבעתיים, קלטת של אותן עשרים דקות ויוסי החליט לצרף אותנו לתכנית המנויים של השנה הבאה. זה הרגע שהתחלתי להאמין שאולי באמת יש משהו, ושאם נשקיע זה באמת יקרה. אז עשינו את המופע בגבעתיים ומיד אחרי זה יאיר ורדי הסכים לקבל אותנו לבכורה בסוזן דלל במסגרת מחולוהט. במקביל עבדנו על המופע לילדים לאריקה זילבר ועברנו את הוועדות של סל-תרבות ואמנות לעם. חזרתי לסטודיו B וביקשתי חלל לשלוש פעמים בשבוע ורותי פרבר, המנהלת של הסטודיו, נתנה לי אוקי ושריינה לי חלל שלוש פעמים בשבוע עד השעה שתיים בצהרים".
כמו סטארט אפ
- קיבלת חלל לחזרות ומתגבשת קבוצה אבל מה עושים עם התלבושות והאביזרים של כל מופע?
"בהתחלה סחבתי הכל ברכב שלי. עד שפנו אלי החברה מ`מחולה` ברמת אביב והציעו לי לא רק סטודיו משלי אלא גם מחסן. מה שבאמת אפשר לי לגדול ולפתח את הצד הויזואלי. התחלתי ללמוד לנהל קבוצה: לאסוף תקציבים ממשרד החינוך ומלגות ואפילו איך להשתמש במייל ובוורד".
- הרבה אנשים תמכו בך עד שלב זה, איך אתה מסביר את זה?
"אני מאמין שאם אתה מתנהל בעולם בצורה לא דורסנית הדברים הטובים יקרו לך. וכך באמת היה. למזלי, בן הזוג שלי הוא מעצב גרפי, כך שאת כל הפוסטרים ואת האתר באינטרנט הוא עשה. וזה לא סתם מישהו, זה אדם שחי איתי, מכיר אותי ובעיקר מבין אותי והוא פורמליסט, פריק של אסתטיקה כמוני".
- ובשלב זה הרקדנים התחילו להרוויח כסף ?
"עדיין רק מההופעות אבל כסף. תראי מתחילת הדרך כולם הבינו שזה כמו סטארט אפ, כך התייחסנו לחברה במשך שנתיים וחצי. מה שאילץ גם אותי כמובן להתפשר. התפשרתי על זמני חזרות, על איחורים ובעיקר על אינטנסיביות. לא הייתה ברירה. כיבדתי את זה שכולם צריכים להתפרנס, גם היום. זו הסיבה שהלהקה עובדת ארבעה ימים בשבוע ורק עד שתיים וחצי, לאפשר לכולם לעבוד".
ככל שיש יותר כסף למופע יותר קל לשווק אותו
בחודשים האחרונים ל"פרסקו" יש כבר בית מסודר. בינואר 2006 סיימה עיריית חולון את ההסכם שלה עם קבוצת מחול נעה דר, יצאה במכרז, פנתה לעמותת הכוריאוגרפים והזמינה קבוצות מחול למרתון של מופעי ילדים. בסופו של יום בחרה הוועדה האמנותית ביורם כרמי ובקבוצתו.
- החסות של עיריית חולון היא פריבילגיה שאין לרבים אחרים
"בהחלט. יש לנו בית. אין נדודים. לרקדנים יש חדר מנוחה ומטבחון, ואת לא מאמינה כמה זה חשוב. והסטודיו – זה הסטודיו הכי גדול שאני מכיר, חוץ מזה של בת-שבע. וגם יש מחסן ותמיכה ומעל לכל תקציב שנתי. סוף סוף הרקדנים מקבלים שכר לחזרות, אמנם צנוע, אבל שכר, וכמובן כל מה שקיבלו קודם עבור ההופעות. התנאי היה שפעם בשנה אני מכין לעיריית חולון מופע חדש שיעלה בבכורה בפסטיבל `צלילי ילדות`. האבסורד הוא שככל שיש יותר כסף להשקיע במופע אפשר למכור אותו ולשווק אותו יותר בקלות".
- הקבוצה היום מונה כשמונה רקדנים. איך בחרת אותם ומה חשוב לך שיהיה לרקדן?
אני נמשך לרקדנים ארוכים, חזקים, מהירים, בעלי טווח תנועה גדול וחזקים. משהו בפרופורציות שלהם צריך לדבר אלי, אם כי יכול להיות שיגיע רקדן ויביא משהו אחד שיפצה על מה שאין לו, כמו איזו אינטנסיביות רגשית. אני לא מחפש בלרינות, הן מוגבלות ויש להן נוקשות שצריך לטפל בה, אבל לרקדנים שלי חייבות להיות יכולות גופניות גבוהות מאוד. תראי, אני מאוד שמח שסצנת המחול בארץ פורחת, אבל המון אנשים תופסים עבודה טכנית כמשהו מיושן. `מה, אתה עושה ערבסק` שואלים אותי, אני לא עושה ערבסק, אבל אני יודע להשתמש בזה.
"אנחנו עובדים פה מאוד קשה. לא משנה כמה זמן יש לי לחזרה אנחנו תמיד נתחיל בשיעור של שעה וחצי שעה ורבע. אני לא מאמין בחימום עצמאי. הרקדנים שלי מקבלים שעורים ממני ומאחרים וקצת אימפרוביזציה. אני לומר לוותר, לתת יותר לרקדן, לסמוך עליו. זה אחד הדברים הכי קשים ועם זה הכי מעשירים. תביני, אני רקדתי גם בארץ וגם בחו"ל, ובחו"ל אתה לא עובר שלב ראשון בלי לדעת בלט קלאסי. ולכן אני תמיד מתחיל בתנוחות הקלאסיות, ואז כשהרקדנים שם אני מכוון אותם מה לשחרר. רק שם קיים הדיוק. קשה מאוד להתחיל מסגנון חופשי ולהגיע לדיוק קבוצתי".
"בונקר" מדבר על התמודדות
- מאיפה אתה מתחיל לעבוד על פרויקט?
" במקרה של `בונקר` למשל, התקופה הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה, בשלב שבו מאסתי בקטע הפוליטי. כולם אומרים אותו דבר והוויכוחים תמיד מגיעים לאותו מקום. ואז הגיע הטריגר למופע. נתקלתי בשני שירים של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה. אחד מהם, `הטרוריסט הצופה` מספר על טרוריסט שניכנס לבית קפה , מניח שם פצצה, חוצה את הכביש ומתבונן. הזמן עובר ואנשים נכנסים ויוצאים והשעון מתקתק ואתה קולט שהכל בחיים נקבע על ידי החלטות קטנות כאלה – אם נכנס לבית קפה, מתי, כמה זמן נשב שם, החלטות שיכולות בסופו של דבר להוביל למוות שלנו.
"הקלטתי את עצמי מקריא את השיר והבאתי אותו לסטודיו. השמעתי לרקדנים והתחלנו לעבוד. והנה יצא `בונקר` שהוא כאילו פוליטי, אבל למעשה הוא מדבר על התמודדות. על אותה אשליה של שקט. כמו שעכשיו היו יומיים בלי הפגזות אז אמרו `רגיעה`, אבל זו רק אשליה של שקט".
בעוד אנחנו מדברים נכנס גיל נווה, אחד הרקדנים בלהקה, מתנצל שהוא מפריע אבל הוא רק רוצה לעדכן שכרגע הודיעו שסוריה מאיימת על ישראל. יורם מחייך אלי ואומר שיש סיכוי שבכלל לא יהיה מופע וגיל אומר בציניות שדווקא הטילים מאוד יחמיאו לתאורה. "איזה אבסורד אנחנו חיים" אומר כרמי", "לכאורה הכי לא חשוב עכשיו לעשות אמנות".
- אחרי "בונקר" הגיע "נשל"
"נשל" קרה בעקבות מותה של אימי. בדיוק לפני שנה אמי נפטרה מסרטן, ואחרי שרוקנו את כל התרופות מהבית ניגשנו לארון הבגדים. ארון הבגדים של ההורים זה מקום שאתה לא ניגש אליו. אמא שלי הייתה אמנית, היא ציירה ותפרה ובעצם הכינה לנו אוצרות. באותו רגע הדברים התחילו להתגלגל. יש דברים שאתה לא חושב עליהם עד שאתה מוצא טריגר, ואני נוטה לחטט במקומות האלה כי משם באה ההשראה. ברגע שהצהרתי שאני רוצה לקחת את הבגדים שלה ולהעלות איתם מופע נפתח הסכר. מסתבר שחברות שלה שמרו בגדים שהיא תפרה להם לפני שנים. התחלתי לקבל שקיות ובסופו של דבר היו לנו קרוב ל400 פרטי לבוש".
"אצלי הסיטואציות תיאטרליות, לא התנועה"
- ממה שראיתי הערב הקרב שלכם, "סימביוזה", הוא ערב רב של סגנונות. על גבול האקלקטיות. מה מצפה לצופים?
"טעימות. תראי אני נרטיביסט, אני צריך קו שעליו אוכל לצייר את אותה שפה תנועתית מופשטת, כמעט נטולת תיאטרליות. במקביל אני אוהב לשבור את אותה חוקיות שאני מייצר ולכן הפעם אני מכין קולאז` של דואטים קצרים מאוד, מקסימום עשר דקות כשהמטרה היא להעביר את הצופה מסיטואציה לסיטואציה מבלי להתחייב למהלך אחד.
"הנושא המשותף לכל העבודות ב"סימביוזה" הוא זוגיות. בכדי לשבור את החוקיות יש גם טריו, ובשביל לשבור את אחדות הקו שלי אנחנו מארחים שני אמנים: עידו תדמור וניב שינפלד. רוב הקטעים הם נציגים מ`בונקר` ו`נשל` ויש גם כמה מהפרויקט החדש `אקו` שיצא בקרוב ואני מקווה שכל אחד ימצא לעצמו משהו להתחבר אליו, אם לא לכל התכנית".
– ומה אתה יכול לספר על "אקו"
"אקו זה ההד של התנועה שלי בחלל. יש לי חבר שהוא אח בבית-חולים. יום אחד הזדמנתי למקום עבודתו ושם נחשפתי לאקו-לב. והנה הטריגר לעבודה שבה כל רקדן יקבל אקו באנימציה, ובזמן שהוא רוקד הקהל יראה את מה שקורה לו בפנים על המסך האחורי".
- לאור החזרה שראיתי, תמצות המסע שעברתם בשנים האחרונות, נדמה שבניגוד לסצנת המחול בארץ שהולכת ומתרחקת מתנועה מסוגננת, עד לכדי עמידה סטטית, ומנגד משכללת את הג`סטות התיאטרליות והרגש המועבר באמצעות מבט ישיר לצופה, נדמה שאתה הולך בכיוון הפוך – שומר על סגנון וקשר לקלאסיקה ומנכר יותר ויותר את הרקדנים שלך, עד למצב שבעצם הרגש יוקרן על המסך.
"כנראה. אצלי הסיטואציות הן מאוד תיאטרליות, לא התנועה. וב`אקו` אני הולך באמת למקום יותר נייטרלי. אני מנסה להפוך את ההתבוננות של הרקדן לתנועה. לשיטתי מבט על הבמה יכול להיות נורא אינטנסיבי אבל הוא לא נועד שיצפו בו.
"אני טוב בלתפוס שטח וב`אקו` אני חוקר את החלל הבין-אישי. למשל באחד הדואטים הרקדנים יוצאים מתוך מסגרת למסע אישי וחוזרים אל המסגרת אחרים. אבל מה קורה במסע? זה נתון לפרשנות הקהל. מוזר, מצד אחד אתה רוצה להיות מובן, ומצד שני לתת לקהל מקום לעבור חוויה".
"סימביוזה" תעלה במוצאי שבת, 5 באוגוסט 2006 ב-21:00 מרכז סוזן דלל בתל-אביב.
לפרטים נוספים
01/08/2006
:תאריך יצירה
|