עולמן המסוכסך של שתי משרתות החיות בצל הגחמות של גבירתן מקבל שתי פרשנויות בימתיות מסקרנות של שתי שלשות גברים.
המחזה החידתי
"המשרתות" הוא מחזהו הראשון והחידתי של ז`אן ז`נה, הרוצח-גנב-סופר שעולמו ההומוסקסואלי המורכב שימש אותו בכל יצירותיו. אולי משום כך מאז שנת כתיבתו, 1948, קיימת תהייה מתמדת ביחס לביצועו הראוי.
העלילה מספרת על שתי האחיות המשרתות סולאנז` וקלייר. מדי ערב כשהמאדאם שלהן יוצאת לבלות, הן משחקות בינן לבין עצמן את היחסים הסאדו-מאזוכיסטיים שהן מנהלות עמה. בתוך כך הן מתכננות את הרצח שלה. המשחק של השתיים הוא מהלך פולחני מובהק של חילופי זהויות, העמדת פנים, וחיפוש אחר הביטוי האמיתי של הישויות המעונות שלהן. הן מעוותות ומסויטות ודמותה של המאדאם מתוארת במשחקן כמפלצתית. זאת האמת שלהן, מתוך מערכת היחסים של השפלה, של שליטה וכניעה. בערב המתואר במחזה הן נתקלות בשני אירועים קטנים המשבשים את תכניתן.
במהלך השנים הרעיון שעולמו ההומוסקסואלי והאלים של ג`נה משתקף במחזה תפס תאוצה ומאז העלאתו לראשונה התפתחה הנטייה להעלות את המחזה בביצועם של שחקנים גברים, אף כי לא תמיד ברור מה בדיוק זה אומר על הדמויות. לעתים מדובר בביצוע שבו הגברים מחקים נשים, אך שומרים על זהותם הגברית, במקרים אחרים שלושת הגברים מתחזים לנשים במשחק ישיר או כמופע דראג, בנוסחאות שונות שמתחבטות בין הזהויות של הדמויות הבימתיות לאלה של המבצעים אותן.
בימים האלה זוכה המחזה אצלנו לשתי הפקות, האחת כהצגת תיאטרון והאחרת כמחול, ובשתיהן מגלמים שחקנים ורקדנים גברים את האחיות ואת גבירתן.
הם רוקדים אותן
גרסת המחול של "המשרתות" נולדה ביוזמתו של עמית זמיר, שסיים לפני שנה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, והועלתה פעם אחת ויחידה ב"זירת הפסטיבל" בכוריאוגרפיה של הרקדנית אביגיל רובין, אמש היא שבה והועלתה בתיאטרון תמונע במסגרת "בימת מחול".
רובין נכנסה לעומק הסיפור של ג`נה, ועיצבה את שלוש הדמויות בתנועה המורכבת משכבות שונות הנעות הלוך ושוב בין מגע קלאסי מעודן לסגנון מקובע ומעובד מאוד ועד להתפרצויות בנות-זמננו. מסקרנת במיוחד הכפילות של צורות המגע בין שתי האחיות. רק במחצית השנייה של המחול המגע הופך להיות פיזי מאוד, והאירוטיקה הנרמזת בחלק הראשון מקבלת ביטוי מובהק ככל שהמחול מתקרב אל סיומו, השונה במעט מסופו של המחזה המקורי.
יעל רון עיצבה תפאורה עדינה מאוד, בתוך תאורה רכה של מרטין עדין ובהנגדה חריפה לשלוש התלבושות הבוטות להפליא שעיצבה מיכל גואטה. היא גם עיצבה תלבושת נהדרת לתום קלנר, שכתבה מוזיקה מקורית מלאת השראה שהיא מנגנת אותה חי בצ`לו בצד הבמה, לעתים במשולב עם פס קול מוזיקלי שערכה הכולל, בין השאר, שירים מוכרים של בילי הולידיי ואדית פיאף.
רובין השתמשה היטב ביכולותיהם של רקדניה, שותפי היצירה. רועי אפרת, רקדן צעיר, בעל פנים ענוגות, דק גזרה וארוך, מרשים בתפקיד המאדאם. כניסתו לבמה נראית כמשב רוח מרגיע לתוך הסערה המדומה – ואחר כך האמיתית – של פולחן האחיות. עמית זמיר כקלייר המעונה, מגלה כשרון תנועה מצוין כרקדן לכל דבר, בתוספת משחק דרמטי נרמז בהבעותיו, והרקדן הגברי מאוד אודי דרש יוצר דמות מרתקת במיוחד בתפקיד סולאנז`, האחות שמכתיבה ומשליטה את אישיותה, החל בתחילתו של הדואט של משחק הזהויות וכלה בקטע הסולו שלו לקראת הסיום המחול.
הם משחקים אותן
ימים אחדים לפני המופע הזה, באותו אולם אינטימי של תיאטרון תמונע, הועלתה הפקה של המחזה כהצגת תיאטרון לכל דבר, בתרגום חדש של עודד יחזקאל ורן שחף, שגם ביים אותה.
שלא כמו אצל רובין, שנהנתה מהיעדרו של טקסט, שחף נקלע למבוך מסוים בגלל התרגום לעברית, המחייב שימוש בלשון נקבה. היה עליו להחליט אם שלושת השחקנים הגברים שלו יהיו נשים לכל דבר או להשאיר אותם בגבריותם. הוא בחר במה שנראה כפשרה מעודנת. קלייר וסולאנז` שלו הן גברים צעירים בלבוש נשי, די מלאכותי, ואילו המאדאם מעוצבת כמעט כמלכת-דראג.
התוצאה מערפלת במעט את משמעות ההחלטה להעלות את המחזה בגרסה של שחקנים גברים, ומותירה על כנה את התהייה, בת יובל השנים ויותר, אם אמנם יש סיבה או היגיון לעשות זאת. אבל שחף התגבר על כך בבימוי מעניין ביותר, ששם דגש חזק על המערכת הנפשית המעוותת של שתי האחיות. משחק הזהויות שהן משחקות מורכב מקנאה, שנאה ומסירות. הפולחן עצמו כמו נדחק לשוליים, משמש כתזכורת לשתיים יותר משהוא מהווה את המהות. כניסתה של המאדאם – כמו במחול של רובין – היא משב רוח מרענן, ואצל שחף הוא כמעט הפוגה קומית, שהשחקן מני ציטרנוביץ` מבצע אותה בשלמות.
דיויד לוינסקי כקלייר המעונה שומר יפה על הגבריות שלו, וגם כשהוא מרכך אותה הוא אינו מאבד את סממניה. ברגעים אחדים הוא נותן דווקא מענה מסוים, מרומז, לעניין שעשוי להתגלות בביצוע גברי של דמות האישה. אייל פרידמן, לעומת זאת, רך בקולו וענוג במשחקו מלכתחילה, אך מבעד לאלה הוא משדר היטב את העוצמה השלטונית של סולאנז`, וככל שההצגה מתקדמת אל הסיום הדרמטי שלה, כך גם מתחשלת הזהות הגברית שלו.
טלי ניימן עיצבה במה יפה מאוד, אם כי היה ראוי להקפיד יותר על עיצוב קירות החדר, ותלבושות מצוינות, נשיות לכאורה. ארז שוורצנבאום עיצב תאורה טובה, יעל רינגל עיצבה כוריאוגרפיה מותאמת לרוח הבימוי, ואורן סלע סיפק מוזיקה ששירתה היטב את האווירה.
בסיכומו של דבר, הצפייה בשתי ההפקות המעניינות האלה בסמיכות מועדים מעלה את האופציה שהן יוצגו בערב אחד. וזה כשלעצמו יאיר קצת אחרת את מחזהו המורכב של ז`נה.
לפרטים נוספים על "המשרתות" בגרסת המחול
לפרטים נוספים על "המשרתות" בגרסה התיאטרלית
01/08/2006
:תאריך יצירה
|