פסטיבלים - קמע – שניים קדימה, אחד לאחור

שתי יצירות חדשות בקבוצת המחול מהנגב יוצרות תמונה אופטימית ביחס ליכולות הרקדנים הצעירים ולפחות תמיהה אחת על התכנית.

אפשר להתגבש יותר

נדמה לי שבעבר כבר כתבתי על כך שהמחול, מכל אמנויות הבמה המחול, הוא כמעט אמנות מתאבדת כפייתית. כי עוד לפני שהחזרות מוצו, לפני שהכוריאוגרפים חתמו על היצירה המוגמרת, ולפני שהגוף הרוקד התחמם דיו וספג לתוכו את הרעיונות, התנועות והחילופים המהירים בין היצירות, וכבר הם עומדים למבחן הקהל והביקורת. למרבה המזל אלה משוחדים עד כדי התמכרות כפייתית לא פחות, ורמת הפירגון באולם מתחרה ברמת האדרנלין הנשפך על הבמה.

אין כמעט להקה או יוצר שאינם יודעים זאת וכנראה שאין שום דרך אחרת, כי גם אם למחול בארץ (ובעולם) יש קהל מסור, נאמן ואוהד, מדובר בקהל מצומצם במספריו. מספר המופעים הצפויים לכל יצירה מוגבל מראש, ורק מופעי מחול בעלי מרקם ראוותני יכולים להצביע על ריצה מרשימה לאורך תקופה.

אולי זאת הסיבה שגם הפעם יצאתי בתחושה מעורבת. מצד אחד התפעלות מסוימת מיכולתם של הרקדנים הצעירים, ובעיקר ביצירתה של רונית זיו, ומהצד האחר תמיהה אם לא היה עדיף ליוצרים וללהקה, לחכות עוד קצת, להתגבש יותר, ואולי אפילו לשנות כמה דברים, בשתי היצירות ובעיקר בזו של אורי איבגי, אם כי שתיהן נראו טוב בהיבט הביצוע.

אלימות בין המינים

חמשת הרקדנים המשתתפים ב"פרפרים שחורים" של רונית זיו הראו יכולת טובה, ובעיקר שלושת הגברים – שחר לוי הנע כנחש, עוז מולאי ויניב מזרחי שהם בעלי נוכחות מוצקה מאוד. נעמה מקינטה וויקטוריה פופוב השלימו את התמונה בנוכחות רכה ובשליטה טובה במגוון התנועתי שנקבע להן.

היצירה של זיו מטפלת בסגנון אופייני לה, קליל לכאורה, בתופעת האלימות, הנרמזת או המוחשית, בין המינים ובתוכם. אחרי פתיחה סולנית מרשימה, מפיסטופלית, של שחר לוי, בחליפה שחורה ובכפפות אדומות, היצירה הופכת לקבוצתית כשלכל אחד מהרקדנים יש את רגע הסולו המובלט שלו. הכפפות האדומות הופכות בהמשך לעניבות חנק, לאזיקים ולסמל של דימום. את התלבושות הטובות והנוחות מאוד לתנועה (ומעוררות קנאה על שום שאינן מתקמטות) עיצבה טל מר, ויעקב ברסי עיצב תאורה נמוכה שמאירה היטב את מרכיבי התנועה וקווי הגוף.

רן בגנו כתב מוזיקה מקורית יפה במיוחד, שלתוכה הכניסה זיו פס קול באנגלית – לא תמיד ברור – של תאריכי אירועים "פרטיים", מעין יומנים או ציוני דרך של מעשים אלימים – גם הם לא תמיד ברורים. כשהיא משתחררת מהטקסט או הסאב-טקסט הזה זיו צולחת את הקו המבדיל בין יצירה מתוכנתת ליצירה מפעימה.

בבית החולים לחולי נפש

לאחר ההפסקה הועלתה יצירתו התיאטרלית של אורי איבגי "ארבע רגליים" שנעה בין עולמות יצירתיים מוכרים כמו של נעה דר וענבל פינטו, וגם הוא כמוהן, עיצב ליצירתו תלבושות ש"עושות את היצירה" יחד עם המוזיקה, בעיקר של ויולדי, ותאורה דרמטית מצוינת של יעקב ברסי.

היצירה נראית כמתרחשת בבית חולים לחולי נפש, אי אז לפני כמה מאות שנים. שבעה רקדנים צעירים משחקים את הרעיונות הבימתיים של איבגי ביעילות ובדייקנות, וגופם מעוצב כמעט בקיבעון לא שינוי, למעט קטע הפתיחה של דניאל גל שיותר משהוא מחול - הוא קטע לולייני יפה.

למעשה זאת הבעיה של היצירה כולה, למרות האסתטיות הרבה שלה. הרעיונות הכוריאוגרפיים והתנועתיים מעטים או נמהלים במכלול האפקטים התיאטרליים שמתבצעים בעיקר בעזרת הכיסאות שהרקדנים מעבירים אותם מצד לצד ויוצרים עמם תמונות שהן יפות לכשעצמן אך מגבילות את אופי התנועה.

שתי היצירות מנוגדות מאוד באופיין והעלאתן בערב אחד היא שלעצמה הישג של הלהקה הצעירה הזאת. המשך העבודה עליהן, גיבוש נוסף של הרעיונות יועילו מאוד, ויהפכו את התוכנית לציון דרך ראוי בהתפתחות הלהקה.

לפרטים נוספים