הצגת הסיום של בוגרי השנה בבית צבי בעקבות ספרו של דויד גרוסמן מבטיחה טובות לקראת השלמת ההפקה בשנה הבאה בבית ליסין.
פוטנציאל להצגת תיאטרון סוחפת
שלוש שנים עברו מאז השלימה חגית רכבי-ניקולייבסקי את המחזה על פי ספרו של דויד גרוסמן, ורק צירוף מקרים קבע את מועד ההצגה הזאת בסמיכות מדויקת ליציאתו של סרט שנוצר גם הוא על פי הסיפור הרומנטי-בלשי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים.
למרות הפיתוי לעשות השוואה, הביקורת על ההצגה המועלית עתה בבית צבי תתעלם מהמקור הספרותי ומהגרסה הקולנועית גם יחד, משום שמחזה, בימת תיאטרון ומשחק החי אינם דומים כלל למילה הכתובה בספר, וגם לא לתסריט, למשחק ולזירות ההתרחשות המגיעים לאקרנים מעובדים וערוכים.
המחזה כתוב בשפה קולחת, בלי ספק בזיקה ישירה לשפתו של גרוסמן, ונראה כי המחזאית הצליחה להעביר חוויה דרמטית של עולם הצעירים המתגלגלים לביבים ולסמים – כל אחד ונסיבותיו, גם אם לא תמיד במפורש. הידוק מסוים של עניין זה במערכה הראשונה יחזק עוד יותר את העניין, ויתאים יותר למאבק של הנערה תמר, גיבורת המחזה, להחזיר את אחיה שי שנמלט מהבית ונפל לזרועות הסמים הקשים.
לעומת זאת, המחזה קצת פחות משכנע בסיפור המקביל של הנער אסף שנקלע בטעות לתוך המאבק הזה ומנהל מרוץ משלו אחרי תמר, שפקחי העירייה מצאו את כלבתה המשוטטת. העלילה כאן קצת פחות משוכללת מבחינה דרמטית, וגם ההחלטה לתת לאסף להיות מספר המדבר אל הקהל, מסרבלת מעט את השתלשלות הדברים, בעיקר במערכה השנייה.
אבל בעיקרו זה מחזה עם פוטנציאל להצגת תיאטרון סוחפת, וזה בדיוק מה שאמור להתרחש בהמשך העבודה עליו לקראת המעבר אל הבמה הגדולה של תיאטרון בית ליסין. בעניין זה ראוי בהחלט לציין כי מדובר בשיתוף פעולה ראשון מסוגו במערך המתפתח של שיתוף פעולה בין התיאטראות הרפרטואריים לבתי הספר למשחק. וככל שמדובר בתיאטרון בית ליסין יש כאן המשך מעניין למה שנעשה בשנה שעברה, וימשיך גם השנה ובעתיד, במסגרת של פותחים במה. במקרה שלפנינו ברור כי ההצגה כפי שהועלתה מחייבת שינויים לפני שתיכנס לרפרטואר העונה החדשה של התיאטרון, כפי שהוכרז לא מכבר. את מקומם של בוגרים צעירים המגלמים מבוגרים יחליפו שחקנים מקצועיים מבוגרים, ואני מעריך שגם המחזה וכמה פרטים טכניים של ההצגה יקבלו את השדרוג הראוי.
עיצוב מוזיקלי וחזותי מוצלח
כבמאית מצליחה חגית רכבי-ניקולייבסקי לעצב יפה את כל מה קשור לתחום החזותי והמוזיקלי, ולמשחקם של בעלי התפקידים המרכזיים. דיתי אופק עיצבה תפאורה קודרת מאוד של עולם הביבים, יעילה בכמה מהרעיונות, ודורשת שכלול ביחס לתמונות האחרות. התלבושות, בעיצוב של אורן דר מרהיבות בתעוזה שלהן, והתאורה של עדי שימרוני אפקטיבית ומשלימה היטב את הגוונים של הבמה והתלבושות.
המוזיקה של אלדד לידור, מלאת הפתעות כהרגלו, משחקת תפקיד מרכזי בהצגה, וכמוה גם הכוריאוגרפיה מלאת הדמיון של נועה רוזנטל, קרבות הבמה המרשימים בהדרכת גנדי בביצקי והצלליות של גדית כהן, בעיקר של הכלבה כתוספת לדמות הכלבה המשוחקת בהצגה.
כל אלה משמשים היטב את הבימוי, ולא רק משום שתמר, אחיה וחבורת הנערים סביבם הם זמרים ונגנים המפרנסים את הבוס שלהם וזוכים לטיפולו המיוחד, המזכיר במיטבו את פייגין של אוליבר טוויסט. ההשוואה הזאת לסיפורו הנודע של דיקנס, אגב, איננה מקרית או יחידה, כשם שהשוואה ל"חתול רחוב" של גורן, שהועלה לפני כמה שנים בהבימה, או למחזות אחרים שעניינם נוער שוליים, הומלסים וסמים לא תהיה מופרכת. הנושא עשיר דיו כדי לאכלס מחזות שונים ומגוונים שחוט סמוי או גלוי קושר ביניהם.
מפיקים את המיטב
כהצגת סיום של בוגרי השנה אפשר להחמיא ל-19 השחקנים הצעירים כולם. אלה שגילמו את המבוגרים עשו את תפקידיהם בצורה עניינית מבלי להתחזות למבוגרים, ואלה שגילמו את הצעירים החיו את העולם המיוחד של חסרי הבית המנוצלים או אלה שמנסים לחלץ אותם מהתהום. הדרכת הטקסט הנכונה של ענת זמשטייגמן וההדרכה המוזיקלית של אלווירה כוחנוף סייעו לבמאית להפיק מהקבוצה את המיטב ממה שלמדו.
אי אפשר שלא לציין את משחקן המרגש של סיון טל בתפקיד תמר היוצאת לחפש את אחיה ומוצאת גם אהבה, את שלי סקנדרני בתפקיד המסוממת שלי, ואת תרזה אברהמי שיוצרת דמות בולטת של צעירת-ביבים במשחק מעודן ועם הסקסופון שהיא מנגנת בו כנגנית ג`אז מנוסה. שלומי טפיארו מצוין כאסף, שמתחיל כנער תמים ומתבגר ככל שהוא מתקרב למפגש עם תמר. הישג מיוחד נרשם גם למיכל נאור המגלמת את הכלבה דינקה בנחישות מדהימה, בגמישות ובמבע מושלם.
בסופו של דבר מספר ההצגות המצומצם של ההצגה בבית צבי יתנו לבמאית את האפשרות לבחון את עצמה ולהכין את המעבר לבית ליסין, וגם מי שיראה את ההצגה בגרסה הנוכחית ודאי ישמח לשוב לראות אותה שם.
לפרטים נוספים
08/08/2006
:תאריך יצירה
|