בצהרי יום שישי, בתיאטרון הספריה ברמת-גן, עלה המסך על אחת התגליות המרתקות בשמי התיאטרון הישראלי - צביקי לוין - שחקן, זמר וגם רקדן הנושא על שכמו את הפקת המחזמר "קברט".
לוין סיים את "בית צבי" לפני שלוש שנים וחצי, וזמן קצר אחר כך העז להופיע ב"קפה תיאו" בנווה צדק בתכנית קברט מיוחדת. באותו מופע, כפי שכתבתי אז, הוא ידע לשלב במשחקו ובזמרתו עידון ורגש, הבנה מלאה לטקסטים שהוא שר, ויכולת לסחוף אחריו את הקהל. אך מה שהיה אז כמעט ונשכח. לוין היה צריך לחכות להזדמנות הגדולה.
ואכן קפיצתו המהירה של לוין לתפקיד המנחה, תוך שבוע ימים, מצטרפת לעשרות סיפורי נסיקה של שחקנים, זמרים (מריה קאלאס, למשל) ורקדנים שנקראו להחליף ברגע האחרון כוכב מוכר שפרש מההפקה מסיבות שונות, או חלה.
צביקי לוין פשוט עושה את זה בגדול. הוא מצא בתפקיד המנחה במחזמר "קברט" אוצר בלום של רגשות, שאותן הוא מבטא בקשת גוונים עשירה, גם כאשר הפנים צבועות במסכה לבנה. העיניים שלו, תנועתו, זמרתו בעלת העוצמה הנדירה מפיחים חיים בכל תמונה שהוא מופיע בה , וגם כאשר הוא יושב בצד ומתבונן אילם במתרחש.
אבל בעיקר הוא מפגין שליטה מופתית במתרחש החל מפיתוי לקוחות אל המופעים האירוטיים, דרך להטוטי-השתעשעויות, או אף כשהוא רוקד יחד עם קבוצה גדולה ובפיאה נשית, בעוצמת רגשות הנחבאת לכאורה מאחורי וירטואוזיות של סטנד-אפ אך בוקעת החוצה ומגלה געש פנימי של מי שיודע מה עוד עתיד להתרחש, כפי שהוא עושה זאת בפזמון המרגש "אם דרך עיניי בה תביטו" שהוא שר לגורילה הגדולה טקסס.
מה יהיה גורלו של לוין בהמשך הדרך, זה כבר תלוי באותם במאים שישכילו להשתמש בשירותיו הטובים, כמו הבמאי במקרה הזה, ארתור קוגן. ביחד הם "עשו את זה", וזה לזה.
קוגן ביים את המחזמר ברגישות רבה, כשהוא מנצל בתנופה ועד תום את כל הלהקה שלו, על כוכביה ועל מקהלתה. הוא האט את הקצב במקומות הדורשים זאת, והגביר אותו ככל שתבעו זאת הלהיטים מזה והדרמה הרוחשת מתחת לפני השטח. סייע בידו הכוריאוגרף עוז מורג, שהצליח לגבש את הצעירים ואת המבוגרים המנוסים ולקבל מהם תנועה מחושבת ומדויקת.
המחזמר "קברט" מוכר אצלנו בזכות הסרט הנפלא עם ליזה מינלי, ג`ואל גריי ומייקל יורק. אבל אף על פי שהסרט שאב את נושאו ואת רבים מלהיטיו מהגרסה הבימתית שקדמה לו, אין הם זהים. המחזמר הבימתי המבוסס על סיפורי "שלום לך, ברלין" מאת כריסטופר איישרווד ועל המחזה "אני המצלמה" מאת ואן דרוטן, והוא מעשה מרכבה מעניין בין קלות הדעת הברלינאית ערב עליית הנאצים בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין מלוא הרצינות של האפלה שעתידה הייתה לכסות שמי העיר העליזה.
בגרסה הבימתית בולטת במיוחד ההקבלה הדרמטית בין הזוג הצעיר – הסופר קליפורד בראדשו (בן דמותו של איישרווד) וסאלי בולס, כוכבת הקברט – לבין הזוג המבוגר שמלווה את העלילה כמין מראה הפוכה – פרויליין שניידר, בעלת הבית, והר שולץ, אחד מדייריה. הפרידות בשני המקרים נגזרות מעליית הנאצים, כאשר שתי הנשים, כל אחת מנימוקיה שלה, בוחרות את דרכן – סאלי תמשיך לככב גם כצלב הקרס יעטר את קירות הקברט, ופרויליין שניידר תשלים עם המתרחש עד הסוף המר.
אך אם צביקי לוין נושא על שכמו את המחזמר כולו, הרי שהופעתה של דליה פרידלנד הוותיקה מעניקה להצגה ממדים של דרמה אנושית, על הצחוק והדמע שיש בה. פרידלנד חוזרת לבמה אחרי היעדרות בלתי מובנת, והיא בכושר מלא. דקויות המבע שלה יוצרות תחביר דרמטי נדיר, מבלי לאבד לרגע את התחושה שהיא אכן משתתפת במחזמר הדורש קלילות וגמישות.
"בן הזוג" שלה, בסיפורו של הזוג המבוגר, הוא לופו ברקוביץ`, במשחק וירטואוזי המזכיר לא מעט את חדות ההומור של דז`יגאן (יש אפילו דמיון מסוים ביניהם) ושומכר. חיזוריו מצחיקים כשהם שהם מרגשים, ואכזבתו שוברת לב כשם שתקוותיו מניפות אותו מעלה מעלה.
איילת רובינזון שרה, רוקדת ומגלמת בעוצמה נפלאה את סאלי בולס. דודי פרידמן בתפקיד הסופר, מתחיל קצת חיוור אך ככל שהתפקיד נגרר לתוך המערבולת הרגשית כך גם פרידמן מעמיק / משביח/ משפר את גילום התפקיד. גם טל וייס כמעט שאינו מורגש בהתחלה בתפקיד ארנס לודוויג, אהובו לשעבר של קליפורד, אך הוא תופס כוח עם ההתפתחות הנאצית של תפקידו. מצוינת הייתה גם ברייני פירסטנברג בתפקיד פרויליין קוסט, הדיירת-הפרוצה בביתה של שניידר.
את גברברי הקברט ונערותיו משחקים-שרים-רוקדים תלמידי בית צבי (שנים א` וב` כפי שנמסר לי – אך לא מצוין בתכנייה). אורן אלדור הוא אשר על הניהול המוזיקלי והעיבודים של המוזיקה העשירה מאת ג`והן קאנדר לתזמורת קטנה (פסנתר, תופים, בס, סקסופון וטרומבון) והוא עושה זאת מצוין, בעזרת דניאל שוורצמן שהדריך את הלהקה כולה כמקהלה, ובעזרת ההדרכה הקולית של אלוירה כוחנוף.
אולי משום כך גם כל הלהיטים המוכרים (וגם אותם קטעים שנשמטו מהסרט) נשמעו צלולים וברורים ומשרתים נאמנה את הטקסט העברי המצוין שאהוד מנור הלביש על הדיאלוגים של ג`ו מאסטרוף והפזמונים המקסימים של פרד אב.
במבי פרידמן עיצב במה קברטית יעילה על בימתו החצי עגולה של תיאטרון רמת גן, אורי מורג עיצב תאורה אפקטיבית מאוד, אלה קולסניק עיצבה תלבושות יפהפיות ורבקה זהבי השלימה את המלאכה עם הפאות.
מאת: צבי גורן
צילום: אייל לנדסמן
01/03/2004
:תאריך יצירה
|