שלוש ההפקות המלאות שהועלו ב"פותחים במה" של בית ליסין חושפות פוטנציאל מחזאי שכישרון הבמאים והשחקנים העניק לו נפח אנושי מרתק.
פסטיבל המחזאות המקורית החדשה של תיאטרון בית ליסין, שהועלה בפעם השביעית בסוף השבוע בשלושה אולמות במתחם צוותא, הוכיח שוב כי היוזמה הברוכה יכולה להניב לתיאטרון פירות נאים. אלה צומחים בעיקר על הענף הצעיר יותר של האירוע, "פותחים במה" המופק בפעם השנייה. ואם בשנה שעברה קטף בית ליסין שני להיטים בדמות "החולה ההודי" ו"יומנים" השנה ייתכן מאוד שיוכל לעשות זאת עם שלוש ההפקות שהועלו במסגרת הזאת.
"תה" – הומור ושואה
הלהיט המושלם – כמחזה וכהצגה – הוא "תה" של הבמאי רוני פינקוביץ, שמוכיח כי היכרותו הקרובה עם רזי הבמה מצד הבימוי היא שער פתוח לרווחה ליכולת מחזאית גנוזה. המחזה מספר על מרצה לספרות, רווק מושבע בן ארבעים,שמחלת כליות תורשתית מסכנת את חייו והוא חייב למצוא תורם מתאים. בהעדר משפחה, למעט אמו הקשישה, הוא חייב להשיג 100 אלף דולר לביצוע ההשתלה בחו"ל.
פינקוביץ בחר לעצב את הסיפור הזה באמצעות הומור רגיש מאוד, לעתים מתפרע להפליא, ובמגע סאטירי קל הנוגע באופי ה"פולני", ה"טורקי" וה"רוסי" שלנו. הישגו העיקרי, לצד דיאלוגים קולחים ואמיתיים, היא היכולת שלו להכניס לתוך כל המערבולת את הדרמה האנושית הגדולה של השואה – החל מאירועיה הטראומטיים, דרך השתיקה הנמשכת כלפי הדור השני וכלה בניצול המחושב שלה לטובת ההישרדות כאן ועכשיו.
את ההומור המתפרע ביותר, בדמות הכתובה ובבימוי שלה, הוא הטיל על כתפיה של דמות העולה החדש הטרי, בביצוע מגניב לגמרי של ולדימיר חלמסקי. את ההומור האנושי ביותר הוא העניק לתפקיד השכן הטורקי יעקב, ספר בדימוס ומציצן לא קטן, שאותו מגלם אלברט כהן במשחק ישיר, מלא חן ונחישות.
את תפקידיהם של בני הדור השני, שלא ממש מודעים לסודות העבר, הפקיד פינקוביץ בידיהם של מיכה סלקטר, המגלם את הבן החולה במשחק נוגע ללב בייאושו הפורץ בעוצמה דרמטית ושל אנה דוברוביצקי, המעצבת ברכות דמות חמה מאוד של קרובת משפחה, שטופת תום וכנות.
אך את המשא הגדול של המחזה נושאת על כתפיה זהרירה חריפאי שצוברת במשחקה עוד אחד מאותם הישגים שמוגדרים בלקסיקון כ"טוב ביותר בקריירה", לפחות עד התפקיד הבא. הפעם היא מציגה בתפקיד האם את יכולותיה לעצב דמות דרמטית מורכבת ביותר באמצעים קומיים מובהקים שחושפים דווקא את העצבים הרגישים ביותר של הדמות, ולעבור במחי מילה או שתיקה או מבט למשחק דרמטי עצור, חודר ומרגש עד כאב.
רן בגנו כתב מוזיקה מצוינת, שהעניקה מגע של נוסטלגיה ושל דרמה רכה למתרחש, לצד שימוש בלהיטים ישראליים "מזרחיים" שהפולנייה הזקנה אוהבת – עוד הברקה של פינקוביץ`. חיה בירן עיצבה את שלוש התפאורות לשלוש ההצגות שהועלו במסגרת "פותחים מסך", ובהצגה הזאת היא השיגה את הניצול היפה והאופטימלי של הבסיס המשותף לשלושתן. כמוה גם מעצב התאורה דולב ציגל שידע לתת אופי סביבתי ורגשי מצוין, לכל אחת מהן. אורן דר עיצבה יפה את התלבושות להצגה הזאת.
"סיבת המוות" – קולח ורהוט
לצד "תה" של פינקוביץ`, שבוודאי ימצא את מקומו ברפרטואר של השוטף של בית ליסין, נראה כי תבוא גם המלודרמה המשפחתית הסוערת "סיבת המוות" מאת יעל נביא בבימויה הרהוט של נויה לנצט. המחזה מספר על חשיפת סוד מותו של בן שנולד עם מום בלב בנוסף על פגיעה מוחית כתוצאה מלידת מלקחיים. ההורים, עובד בכיר בעירייה – ממוצא מזרחי – וסופרת מצליחה – אשכנזייה – נכשלו בדרך הטיפול שהעניקו לבן, ורובץ עליהם צל הרחקתו מהבית למוסד ואחר כך מותו מדום לב. במשפחה גם בת ובן נוספים. הבת נמלטה מהבית לאחר מות האח ואחרי עשר שנים היא חוזרת עם בעל אירי שתיין ותינוק בן כמה חודשים כדי לבדוק אם הוא נגוע באותו מום בלב כמו אחיה האהוב.
בארץ ממתין לה בהתרגשות אחיה הצעיר בן ה-18, שאינו מסתדר כל כך עם האב הנוקשה, ובטעות עולה על נתיב מסוכן החושף אותו ואת אחותו לסוד חייו ומותו של אחיהם. עשר שנים הם לא התראו, הם אינם מכירים כמעט זה את זו, אך חשיפת הסוד הזה מצליחה לגשר על המרחק והנתק. ועוד ממתינה לה הסבתא, אמו של האב, עם סירי הקובה והבמיה שלה ועם המפתח לסוד הגדול.
יעל נביא כתבה מחזה קולח, רהוט מאוד, במלודרמטיות אנושית, עם נגיעות של הפוגות קומיות – שאותן ממצה היטב ולמהדרין רבקה מיכאלי העסיסית בתפקיד הסבתא. איתי תורג`מן מלא כוח ורגש בתפקיד הבן גיא. מרב גרי-כהן ושלום שמואלוב מעצבים בתואם רב את החרדה והכאב של ההורים שלא יודעים מה לעשות בנם הפגום שרק הפריע לאהבתם ולחייהם האנוכיים. נטלי נאמן נוגעת ללב בתפקיד האחות האוהבת שלא יכולה לעצור את זעם הוריה והיא נמלטת מהם ומהכאב על הרחקתו ומותו של אחיה האהוב. דן קסטוריאנו משחק את האח בתמונת הפתיחה הקצרה, ואחר כך הוא משתולל היטב בתפקיד הקומי של הבעל האירי.
את התלבושות הטובות בהצגה הזאת עיצבה יהודית אהרון, ואת המוזיקה האפקטיבית כתב יובל מסנר.
"שיר פרידה" – מלודרמטי מדי
המחזה החדש השלישי שזכה לביצוע בימתי מלא הוא "שיר פרידה" מאת אילנית סוויסה שבו היא נוגעת בחוויה אוטוביוגרפית שלה באמצעות סיפורו של רומן בין משורר פוליטי חולה סרטן לבין משוררת צעירה המסוכסכת עם אביה, מו"ל של הוצאת ספרים, כשברקע מעיק עליהם מותה הטרגי של אחותה. המחזה, המלודרמטי למדי, כתוב בשפה יפה, לעתים ספרותית מדי, וברגעים הטובים ביותר בשפה פשוטה, חפה מהתייפייפות לשונית, שמצליחה לגעת בעצבים הרגישים ביותר.
קארין סיגל ביימה את ההצגה מתוך תובנה טובה מאוד של ארבע הדמויות ותוך אפיון מרבי שלהן, בסיועם של ארבעה שחקנים מצוינים, כל אחד ואופיו. דורון תבורי מעצב את המשורר במרקם לא קל של ציניות, רומנטיקה, ובעיקר של כאב והכרה בחידלון הבא דווקא לעת פריחת האהבה. אילן דר מעצב להפליא את הפשטות של האב המחפש את הדרך להתחבר בחזרה אל הבת המתנכרת, וחגית דסברג מצוינת בתפקיד אשתו לשעבר של המשורר, המסורה לו ומטפלת במשבריו ובמחלתו. מיכל לוי מעצבת ביכולת מרשימה את המשוררת הצעירה ומצליחה לצקת חום ואמינות לאהבתה למשורר ולניכור כלפי אביה.
אריאל קשת כתב מוזיקה רומנטית יפה, אורן דר עיצבה גם כאן תלבושות יפות.
בסיכומו של "פותחים מסך" ניתן לומר כי הפוטנציאל המחזאי החדש שזכה להפקה מלאה מעניק לבית ליסין הזדמנות להעשיר את הרפרטואר השוטף שלו ואת מעגל היצירה המחזאית המקורית.
במאמר הבא אתייחס למחזאות החדשה כפי שהוצגה ב"פותחים מסך".
לפרטים נוספים
10/09/2006
:תאריך יצירה
|