פסטיבלים - "הקיץ" – חידה חושנית

ההפקה החדשה של החאן מציגה תיאטרון מלא קסם וחושני להפליא וחוויה חזותית רבת השראה אך אינו מצליח לפענח את חידת המחזה.

אח, אחות ושני חתולים

"הקיץ" של רומן ויינגרטן הצרפתי שהחל את פעולתו בשנות החמישים בעונת תיאטרון האבסורד הגדולה הוא אחד מאותם מחזות-חידה שמאמרים רבים ומנומקים כדבעי מנסים לפענח אותם, כאומרים שלא די בהצגתם על במה, וכי יש משהו נסתר מעבר לגלוי.

על פניו אפשר בהחלט לראות את הקיץ כמחזה על התבגרותם של אח ואחות, סימון המוזר ולורט הכמעט-אישה. השותפים שלהם למהלך ההתבגרות אינם נראים בהצגה הזאת, אם כי יש התייחסות מלאה אליהם ואל מעשיהם – זוג אוהבים צעירים שמגיעים אל ביתם של סימון ולורט לשישה ימים ושישה לילות של תחילת הקיץ שנקטעים כאשר האישה קמה ועוזבת את אהובה בלי לומר מילה. התייחסות אחרת היא לאמם של הילדים, שנראה כי היא המטילה עליהם משימות, אך מסתבר כי היא בכלל מתה לפני שנה. ויש גם שכנה שבאה להציץ במתרחש בבית. חמישה בני אדם שאינם מופיעים על הבמה וכל קיומם בתודעתנו נוצר מדבריהם של הנערה ואחיה.

בני שיחם של אלה הם זוג חתולים זכרים, שמתעמרים קצת בסימון, שמבין את שפתם ומדבר אתם, ובלורט שאיננה מבינה את שפתם והם אינם מבינים אותה. אחד החתולים מאוהב בזבובה, שאותה הוא מכנה בשם מנון, אך היא כמובן זונחת אותו בסופו של דבר.

הצירוף של ארבעתם יוצר סדרת תמונות משעשעות, מלאות פיוט – שזו בעיקרה שפתו של המחזה – ואפילו תמונה מאיימת, אפלה אחת שבה שני החתולים מאיימים לטרוף את מוריס הישן, וכשהוא מתעורר הוא מספר כי חלם את האירוע. חלום או מציאות, אמת או אשליה, אור או צל, חיים או מוות – אלה הם חומרי הסאב-טקסט הגלויים של המחזה.

ואף על פי כן, ולא בפעם הראשונה, אני נותר עם החידה והתהייה על מה בעצם כותב ויינגרטן, אחרי שבכל הזדמנות שהמחזה מועלה על במה אני מייחל-מצפה-מקווה שהבמאי יפענח את החידה הזאת. וככל שההפקה והמשחק משתבחים כך גם מתרחק ממני הגילוי. וזה גם מה שקרה הפעם בהפקה של החאן הירושלמי, שנהניתי בכל רגע מתשעים הדקות שלה.

התאורה כשחקן מרכזי

אודי בן-משה עשה נפלאות בבימוי שכל כולו בנוי על תנועה מסוגננת מאוד, עשירה במחוות גוף, לעתים במהלכים איטיים, ובדרך כלל רבי השראה היוצרים תחושה של תיאטרון-תנועה משוכלל. דורי פרנס יצר תרגום עברי יפהפה ויוסף ברדנשווילי עיטר את הכל בפס-קול מוזיקלי עשיר גוונים, במשולב עם פס-קול של אפקטים מצוינים של קולות מהטבע שאותם הפעילו בדייקנות אנשי הסאונד הראל טביבי ותום קרמר.

ארבעת השחקנים גנבו זה מזה את ההצגה בלי הרף, ולא בכדי. אודי רוטשילד בתפקיד סימון היה נוגע ללב, מצחיק ומרתק כמנוע של ההתרחשות כולה. מיכל שטמלר הייתה מקסימה בפשטות גילומה של לורט המתבגרת. ארז שפריר ויהויכין פרידלנדר היו שני החתולים המושלמים שניתן לייחל להם, כשכל אחד מהם יודע לאפיין היטב את טיבו החתולי המיוחד, בתנועה ובדיבור.

אבל – ומבלי להמעיט בחלקם של השחקנים בהישג – ההצגה כולה שייכת לצד החזותי החל בתפאורה המקסימה שעיצבה סבטלנה ברגר והתלבושות הנהדרות שעיצבה ענת מסנר וכלה, ובעיקר, התאורה המדהימה שעיצב רוני כהן. קשה לתאר במילים את מה שכהן עשה עם הפנסים שלו ואת האפקטים המרשימים שיצר עמם. כמעט בכל רגע חל שינוי תאורה, והיא הפכה לשחקן מרכזי מאוד בהצגה הזאת.

כך אם כן "הקיץ" של וינגרטן ובן-משה הוא הצגה חושנית מאוד, שלעתים גובלת בהצגת ילדים משובחת ולעתים כהצגה פיוטית-פילוסופית למבוגרים, ובסך הכל היא מצטרפת לשורת ההיגדים החשובה של הצגות החאן על אמנות התיאטרון.

לפרטים נוספים