הרבה כישרונות מעולים נאספו על הבמה הגדולה של אולם רובינא בהצגת "הנאהבים והנעימים" והביאו עמם הבטחה גדולה. הבמה עצמה חגגה עוד הישג של התפאורנית הצעירה כנרת קיש, עם תאורה מציירת יפה של פליס רוס. גם מרבית השחקנים, ובראשם ישי גולן ואלכס פלג, נתנו ממיטב יכולותיהם. יוסי בן נון כתב מוזיקה עשירה מאוד, ומרינה בלטוב, כדרכה, ידעה להניע את השחקנים בכוריאוגרפיה עדינה. והנה, עד כאן, פסקה שלמה שהתיאטרון הלאומי יכול לשלוף ולהשתמש בו לצרכיו.
אבל זהו. מעבר לזה יש רק תהיות על גבי תמיהות, וכל כולן מופנות לעברו של חנן שניר שביים "גרסת הצגה" למחזה שכתבו מוטי לרנר וישראל זמיר "על פי סיפור מאת יצחק בשביס זינגר". אז נכון, מי שלא מכיר את הסיפור המקורי לא ירים גבה, אלא אם כן אוזניו פקוחות לשמוע את המופרך והמגוחך שנאמר על הבמה, ויתהה אם אמנם זה מה שהוא כתב. התשובה היא כמובן שלילית. זה לא מה שהוא כתב וזה לא יצחק בשביס זינגר.
ולא רק משום שסוד הצמצום, הדיוק והתכלית של בשביס זינגר לא נגלה הפעם לשניר ושותפיו אלא משום שמדובר בהצגה גסה מאוד, חסרת נשמה, נטולת דרמטורגיה של ממש, שדוחסת לתוך קדירתה מכל הבא ליד, ושולפת מתוכה מחזה עיוועים מתחילתו ועד סופו.
הסיפור על אהבתם הטראגית של זיסל (ישי גולן במשחק רגיש מאוד) ועזריאל (יובל סגל, אלים וצועק), שני תלמידי ישיבה שנמלטים מעירם ומתיישבים בעיר אחרת כבעל ואשה, הפך אצל שניר לפארסה על נפשות תוהות, אולי תועות וטועות, ובעיקר על סביבתם. אין החלטה אם אמנם מדובר במערכת יחסים הומוסקסואלית, למרות תמונה אחת שנוגעת בעניין תרתי משמע – בגוף, בנפש, באמונה. מכאן ואילך מערכת היחסים הזאת, שאך זה ביטאה את עצמה בגלוי, מפנה מקום לתהליך של הרס וניכור ואף זאת ללא הנמקה או פיתוח דרמטי.
הטיפול בסביבה שבתוכה פועלים השניים מורכב משלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון הוא המשפחה: האב הרב (אלכס פלג המצוין) – שבמערכה השנייה הוא כבר רוח רפאים שמנהלת שיחות ארוכות עם בנו ועם אהובו, האם (ליאת גורן במשחק קריקטורי מביך), העסוקה כל הזמן במציאת קמעות לטובת ההריונות של כלתה (ריקי בליך, במשחק מעודן) או של בתה (מיכל ורשאי), האחות שעזריאל מסרב לשאתה. לאלה יצטרף במערכה השנייה גם הבעל שנמצא לבת הרב, וכן מצטרפים בעל הבית החרמן (דב רייזר שהתחיל טוב מאוד אך גלש לקריקטורה מיותרת) ואשתו הרכלנית (רות לנדאו במשחק בוטה מאוד).
הגורם השני הוא קבוצת הזמרים המוכשרים והנגנים (שלפעמים גם הם צצים על הבמה) שמשמשת כעין מקהלת שדים (בכל זאת הרי זה בשביס זינגר, לא?), ובתווך, הגורם השלישי, אולי העיקרי - אלחנן הקבצן והבדחן, שאותו מגלם על ברכיו ובדיבור מלאכותי, מאולץ ומלעלע מוטי כץ, והוא מתפקד כמספר היודע הכל ומתערב בכל (תמורת פרוטה או שתיים).
כל הגורמים האלה הופכים תחת ידו של חנן שניר למטרד קבוצתי מתיש הרובץ על כתפי הדרמה האנושית הטראגית של זיסל ועזריאל, והופכים אותה למושא של פארסה או פארודיה או אפילו טלנובלה מדולדלת, ואת ההצגה הזאת כולה לפרק עגום מאוד בתולדות התיאטרון שהחל דרכו עם "הדיבוק" הגאוני של ואכטנגוב.
צבי גורן
למועדי הצגות
05/03/2004
:תאריך יצירה
|