אולי בשנה הבאה ישכיל המרכז לחבור לשוליים, והתיאטרונים הגדולים ילמדו מן ההתרחשויות הערניות בפרינג`. צבי גורן מסכם שנה לא קלה לתיאטרון הישראלי.
נס גדול לא היה
הצגות טובות והצגות כושלות, מחזות מקוריים ומתורגמים, עיבודי ספרים והרבה כוונות טובות מרכיבים כבכל שנה את תמונת התיאטרון הישראלי, ולא צריך להיות מבקר האץ-רץ בין הטיפות כדי לדעת שבסופה של השנה לא התרחש אצלנו הנס הגדול, החד פעמי כמו זה שהביא לנו פסטיבל ישראל בדמותה של הצגת "הדוד וניה" של תיאטרון מאלי ממוסקבה בבימויו של לב דודין. הצגה כזאת נדירה בכל קנה מידה של כל תמונת תיאטרון, ויכולה לשמש אבן בוחן למתרחש ומושא לקנאת יוצרים כאן.
אבל אנחנו כאן, באמצעים שלנו שכוללים בין השאר שלושה (!) שרי תרבות בשנה אחת וחרב קיצוצים השבה ומתנופפת לעת שלום ולעת מלחמה. לא שאני מאמין ששרים נושאים בכיסם פתרונות תרבותיים או אמנותיים. אלה אולי יכולים לבוא ממינהל התרבות אבל גם הגוף הזה, כמו ראשי ערים ואגפי תרבות, אינם תחליף להנהלות של התיאטרונים, אמנותיות או מינהליות. ואינני מציע לאיש לקנא באלה, שזוכים למקלחות צוננים גם כשהם מנסים לעשות משהו משמעותי בביתם. לא צריך גם לרחם עליהם, אם כי לפחות במקרה אחד השנה, זה של תיאטרון חיפה, השאיפה לאמנות הגבוהה הרכינה ראש בבושת פנים.
גם בפריפריה ניתן להגיע לפסגות
עתה נותר רק לקוות שמהלכי הבראה חדשים יעמידו את התיאטרון על רגליו –כמו שכבר מתרחש בתיאטרון באר שבע – כדי שיהיה אפשר לתבוע ממנהליו יד אמנותית חזקה, כמו שכבר היה שם בשני אלה לפני הרבה שנים. הגעגוע לאותם ימים איננו בגדר נוסטלגיה סתם אלא בבחינת הבעת אמון שגם בפריפריה ניתן להגיע לפסגות.
הוכחה לכך נותן תיאטרון החאן הירושלמי עם ארבע ההצגות שהעלה השנה – "החיים הם חלום", "עירם של האנשים הקטנים", "מאכינל" ו"הקיץ". קשה להאמין שלפני כמה שנים עוד הרהר מישהו בקול רם על הצורך בתיאטרון הזה. היום זה כבר בלתי אפשרי. וזאת גם צריכה להיות הדוגמה לדרך שתוליד מחדש את האמונה בצורך הקיומי של התיאטרונים המתחדשים בבאר שבע ובחיפה. זה לא קל, זה תהליך הנמשך שנים.
ושם, בהנהלות הנאבקות נגד סטיגמות ונגד מגבלות כמו שיווק אגרסיבי בכל רחבי הארץ ובמרכז התיאטרוני של תל-אביב, גם יכולים ללמוד ממאמצים אחרים המתקיימים בפרינג`, כמו "אסקוריאל" של הסימטה ו"ארץ בושת" של נוצר, "טרמינל" של המעבדה בירושלים, "אורפאוס" של קליפה ועוד נסים קטנים של יצירה.
ואפשר, אפילו צריך, ללמוד מההתעקשות של תמונע, ומהפתיחות של צוותא ובית ציוני אמריקה. ולהמשיך ולהיעזר בנסיונות האמנותיים הגדולים של בתי הספר למשחק שהפיקו פנינים כמו "מחכים לגודו" באוניברסיטת תל-אביב, "רשומון" ו"מרד הבובות" ביורם לוינשטיין, "השחף", "" LOVE BOX, ו"האוהל האדום" בסמינר הקיבוצים. וגם לא ניתן שלא להשתאות על העזתם של הבוגרים הטריים שיוזמים ומתדפקים על לב הקהל ביצירות מרתקות, כמו קבוצת ציפורלה וכמו "דרך גגרין", במסגרת פסטיבל עכו ועוד איתותים אמנותיים חשובים לאחים הגדולים, שם למעלה.
ניצנים ממתינים לפריחה
שיתוף הפעולה בין הגדולים לשוליים הוא אחד האמצעים שכבר נוסו ולא במעט הצלחה. זה חשוב לשני הצדדים, וזה עוזר להעשרת הבמה הישראלית הממסדית והחוץ-ממסדית בבמאים צעירים, בשחקנים חדשים ונלהבים (ואפילו בעיצוב פני הלהקה כמו שזה קרה בתיאטרון גשר, או בהבימה) וגם במחזאות מקורית שאין צורך להדגיש את חשיבותה לתמונת הבמה הישראלית. כמה חבל שאף אחד ממנהלי התיאטרונים לא פינה עצמו לשלושה ימים של "פותחים מסך" של בית ליסין ולא למד מעשרות השחקנים והיוצרים האחרים שנטלו בו חלק.
בחזית התיאטרון הממסדי והרפרטוארי של הבימה, הקאמרי, בית ליסין וגשר, נרשמו השנה הצלחות – בעיקר בתחום ההצגות הקרובות ברוחן למה שמתרחש בפרינג` – וגם אכזבות. לא אכתוב עליהן הפעם ואסתפק באיחולים כי בשנה הבאה יתקיים סוף סוף מהלך ברור שיהפוך את התמיכה הציבורית שהם נהנים ממנה להיגד יצירתי לטווח ארוך. ניצנים ראשונים כבר יש, הפריחה – אני מאמין – בוא תבוא.
מעבר לכל ביקורת או סייג, ומעבר לכל אכזבה שהייתה או תהיה, אני אוהב ואמשיך לאהוב את התיאטרון שלנו, במרכזיו ובשוליו הרחבים.
צבי גורן
22/09/2006
:תאריך יצירה
|