חרף ההישג החזותי המרשים של תיאטרון גשר קורסות בזו אחר זו הציפיות מהגרסה החדשה של מחזהו האחרון של צ`כוב וזה בכלל לא מצחיק.
העין לא חדלה לשוטט
ספק אם יכולה לעלות על במה הצגה יפה שכזאת במקום אחר מלבד בתיאטרון גשר. הצופים בהפקה החדשה של "גן הדובדבנים" לא יכולים שלא להתפעל מהבמה המרתקת שעיצב מיכאל קרמנקו שכוללת עננים המכסים את תקרת הבמה ואת קדמת האולם, מהנסים והנפלאות של התאורה שעיצב אבי יונה בואנו (במבי), החודרת מבעד לקלעים ולבדי העננים, מהתלבושות המרשימות שעיצבה ילנה קרלין, ומהמוזיקה הרוסית כל כך של אבי בנימין.
העין לא חדלה לשוטט שם, בגן הסממנים המוכרים של תעודת הזהות האסתטית של הבמאי יבגני אריה, והלב מחפש את העץ הגדול שאפשר להתרווח בצילו, הלא הוא מחזהו הנפלא של אנטון צ`כוב שהגדיר אותו כ"קומדיה על גבול הפארסה". עלילת המחזה, שנכתב בשנת חייו האחרונה של המחזאי הרוסי, מספרת על מהלך דרמטי בחייה של אצולה שירדה מנכסיה והיא נאלצת למכור את בית האחוזה והגן הגדול שלו לסוחר שסבו ואביו לא הורשו להיכנס "אפילו למטבח" ואילו הוא התעשר ועלה לגדולה והרעיון שלו הוא לעקור את הגן ולהפכו לעסק תיירות מכניס.
על פניו, המחזה נבואי בכל מה שנוגע לקידמה הנדל"נית המוכרת כיום כטבעית וברורה למועצות עירוניות, ועדות תכנון ויזמי תיירות, בארץ כמו בחו"ל. בסופה של המערכה השלישית, כאשר הסוחר לופאחין מנסה לשכנע את בעלת הגן, ראנייבסקאיה, שהנוסטלגיה לגן העדן האבוד לה תישכח והנכדים והנינים שלה כבר יחיו במושגים אחרים נשמע בחלל האולם צלצולו המוכר של טלפון סלולרי נייד, חד צלול וארוך. אינני בטוח שזה לא היה אחד מהאפקטים המצוינים של פס הקול שהכין מיכאל ויסברוד.
ללא תקווה
הבמאי יבגני אריה הוא אחד מאותם נכדים ונינים שאינם מוותרים, וזה כשלעצמו טוב וצופן בחובו הבטחות. אי אפשר שלא להסכים עם אריה כשהוא כותב בתכנייה היפהפייה (שעיצבה פולינה אדמוב) כי מה שהיה לא תם, וכי תהליך הדה-הומניזציה נמשך וחיינו מאבדים את הפן הרוחני ואת התרבות הלא-חומרית. אני גם מאמין לו כשהוא טוען שהדמויות של צ`כוב הם "אנשים כמונו, המדברים בשפתנו, חווים כמונו... אותן שגיאות והחמצות, אותם חלומות, אותה כמיהה לאהבה. אותן אכזבות".
לצערי אינני יכול להצטרף לאמונתו ש"הודות למחזה כמו גן הדובדבנים עדיין חיה בנו התקווה". אולי משום שמאה השנים שחלפו מאז נכתב המחזה לא כל כך מאששים את קיומה, אם לא גרוע מזה. או אולי בגלל שההצגה שביים למחזה, עם כל יופיה המסנוור, דווקא פועלת בכיוון הפוך. אולי משום שיבגני אריה לא הצליח להאיר את הקומדיה האנושית ומרכיבי הפארסה שלה ובחר ללכת בדרך המדגישה, אפילו אם רק לכאורה, את העלוב והמנותק בחייהם של ראנייבסקאיה ואחיה העובר-בטל וכל אלה שסובבים אותם.
העליבות הזאת, שהיא אחד המאפיינים של התמונה הצ`כובית, מועצמת במיוחד על ידי יבגניה דודינה וישראל דמידוב בשני התפקידים של ראנייבסקאיה ואחיה וזאת באמצעות משחקם האופייני, היוצא כאילו מהשרוול, שמוכר כל כך מהצגות קודמות שלהם. דודינה, אגב, מראה במערכה השלישית ולקראת סיום, שאפשר גם אחרת.
הקו אנושי ברור, לא-תיאטרלי ניכר גם במשחקו של משה ליאון בתפקיד לופאחין, בעיקר במערכה השלישית, ובמשחקם של שחקנים נוספים - שירי גדני בתפקיד הבת אניה ויעל לוין כבת המאומצת וריה, אלון פרידמן כמשרת הצעיר, עדי שליטא כמשרתת המאוהבת דוניאשה ובובי טרלצקי כמשרת הזקן פירס.
לעומת זאת - אלכסנדר סמיונוביץ` כמנהל החשבונות, בוריס אחנוב כבעל אחוזה שכנה וגלעד קלטר כסטודנט ה"מהפכן" היו מוחצנים במאמציהם. מיכל ויינברג הייתה מסקרנת בתפקיד האומנת המומחית בקסמים, אך גם היא לא יכלה להחצנה שנכפתה עליה. הילד שי מלמד היה חי מאוד כרוח הבן המת גרישה.
סוד הגן נעלם
רועי חן תרגם היטב את המחזה, לעברית בהירה. עם זאת, גם אצל הצעירים הישראלים בלהקה וגם בפיהם של השחקנים יוצאי רוסיה, בלטה מאוד היעדרה של משמעת טקסטואלית. ברגעים רבים, רבים מדי, לא ניתן היה להבין אותם, אלמלא הכתוביות שהוקרנו הפעם משני צדי הבמה (ולאו דווקא כנוסטלגיה לימי הקרנת התרגום בקולנוע).
כפי שצ`כוב כתב במחזה, משתתפת בהצגה גם תזמורת יהודית, אם כי בהרכב שונה מ"ארבעה כינורות, חליל וקונטרבס", שמנגנת עיבודים של אופרות מאת ורדי במעברים בין המערכות ובנשפייה המתקיימת באחוזה בשעה שבעיר נערכת מכירתה הפומבית.
מעבר לכל אלה נותרה בי בסופו של דבר תחושה מעיקה שראיתי שפע של רעיונות בימתיים יפים שלא הצליחו להתחבר, ולא פענחו עבורי את סוד "גן הדובדבנים" החדש הזה.
לפרטים נוספים
25/09/2006
:תאריך יצירה
|