פסטיבלים - "איש בלי חולצה" - כמה רגעים מפעימים

בסוף שבוע האחרון התקיים במועדון ברזילי התל-אביבי אירוע אמנות רב-תחומי בשם "איש בלי חולצה". לילך דקל אבנרי הייתה בין הרבים שגדשו את מתחם המועדון.
3 שעות, 16 יוצרים

בשנים האחרונות נכחתי בלא מעט אירועים ניסיוניים, ואף אחד מהם לא הצליח ליצור הייפ כמו "איש בלי חולצה" ולהביא כל כך הרבה אנשים. קהל הסקרנים, בגילאים שונים, היה מוכן לעמוד כשלוש שעות, ללא רגע מנוחה, ולהיחשף לכ-16 יצירות מדיסציפלינות שונות. יצירות שרובן נוצרו במקור לסביבה של תיאטרון או גלריה, וחלקן היו מפעימות.

לאירועים בסגנון זה תקדימים רבים בעולם. מימי ההפנינג של אמני תיאטרון גרמנים וצרפתים מובילים כמו פטר שטיין ואריאן מנושקין, בשנות ה-70, ועד אירועים ניסיוניים שממשיכים לצוץ כפטריות אחרי הגשם. זה משמח שאירוע כזה קורה כאן ועכשיו בעיקר כי זו דרך מצוינת להפגיש בין יוצרים מתחומים שונים המעשירים זה את זה ואת החוויה של הצופים. וזו בהחלט השפעה מבורכת מהעולם שמקדים מבחינה תרבותית את מדינתנו הקטנטונת בכמה צעדים.

פריחה רב-תחומית

האמנות הרב-תחומית בארץ נמצאת כבר כמה שנים בתקופת פריחה. בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים הוא יצרן סדרתי של יוצרים חשובים שהשתלבו בענפים השונים (תיאטרון, מחול, פרפורמנס, ווידאו וכמובן עיצוב), הזירה הבן-תחומית בירושלים נותנת בית למופעים ניסיוניים ופורצי גבולות, תיאטרון המעבדה מאפשר ליוצרים לממש פנטזיות שלא היו יכולים להגשים במסגרות אחרות והאמנית תמר רבן, על המרחב שאותו טיפחה בחוכמה בתחנה המרכזית החדשה, מעמיקה את המחקר בנושא דרך יוצרי מייצגים ואמני סאונד ווידאו אקספירמנטליים. גם פסטיבל עכו פתח בשנים האחרונות את מסגרת "התיאטרון האחר" גם למיצגים, לאמנים פלסטים ולאמני וידאו ובעיקר לבוגרי בית הספר לתאטרון חזותי. במרכז הדיגיטלי בחולון מתקיימים סדנאות ואירועי סאונד ווידאו ניסיוניים וכמובן תיאטרון תמונע, בית הפרינג` התל-אביבי, שמאפשר ליוצרים להתפרע ואף הרהיב ליצור סדרת ערבים הנקראת "א-ז`אנר" - ליצירות שעד לא מזמן נפלו בין הכיסאות.

זו הייתה רק שאלה של זמן מתי יקום לו יזם וידחוף אירוע שכזה. גיא בכר הרים את הכפפה וחבר למועדון ברזילי, מועדון שלא רק שם לעצמו למטרה לעודד את הסצנה האלטרנטיבית בישראל, אלא גם עומד מאחורי ההצהרות שלו.

המוביל שלא הוביל

בפרסומים לאירוע הובטח שאת הקהל יוביל איש בלי חולצה ממוקד התרחשות אחד לשני. בפועל, אם לא פספסתי משהו, היו כמה מיצבים בכניסה ורחבה מרכזית אחת וכל מה שהיה צריך לעשות זה להסתובב קצת על צירך, במקרה הטוב. האכזבה מהפאסיביות היחסית, התעצמה מההתייחסות המינימלית של העבודות למקום. אם כבר נמצאים במתחם תעשייתי למה לא לנצל אותו עד הסוף ולהפתיע בהקרנות על מקומות בלתי צפויים, ובמופעים בפינות אלטרנטיביות (כמו במקרה של המופע המצוין של אוהד נהרין או בפינת המוצב). בשביל מה לפתוח מסך הקרנה ולהקים במה?

מה שכן - הייתה בירה והיו מקומות ישיבה ויש מי שהפכו את האירוע בעיקר למפגש חברתי. היו כאלה שהלכו מוקדם ואחרים שהגיעו יותר מאוחר אך בכל רגע המקום המה אנשים שבאו להתרשם, לפרגן ולתמוך.

מחול אחר

כמה מהעבודות כבר ראיתי במקומות אחרים כמו העבודה הייחודית ומלאת ההומור של אורי קצנשטיין או עבודת הווידאו וסאונד Unititled Memories של רן סלוין,. עבודות אחרות לא הייתי פוגשת כנראה במקום אחר - למשל המופע המוזר וקצת ארוך מדי של צ`ארלי מגירה.

הצד החזק של הערב היה בעיני בתחום המחול, וככל שהעבודות התרחקו מהמחול לכיוון הפרפורמנס הן היו טובות יותר, מזוככות יותר והתאימו יותר למהות האירוע. את העבודה המינימליסטית והמנוכרת של גילי נבות וגיא שומרוני שנוצרה במסגרת "רקדני בת שבע יוצרים", מצאתי אפקטיבית ומרגשת למרות הבוסריות וחוסר היכולת להתנתק מההשפעה של אוהד נהרין. גם העבודה "אמריקה" של שרון אייל, הרקדנית והכוריאוגרפית, שבה שישה רקדנים הופיעו ברחבה המרכזית לצלילי מוזיקה של הדי.ג`יי אורי ליכטיק, כשמעגל הצופים נמצא במרחק חצי מטר מהם, הביאה משהו קצת שונה. כוחה של העבודה היה טמון בנוכחות החזקה והיכולות תיאטרליות המרשימות של הרקדנים ובשכפול המלא והמפתיע של אותו ריקוד.

אבל גולת הכותרת היה המופע של אוהד נהרין ושתי רקדניות האנסמבל יערה מוזס ודניאל אגמי. השלישייה, בג`ינס ובטי שירט, הופיעה על גג המכולה בחברת שלושה סטנדים, שלושה מיקרופונים ותאורה מינימליסטית מצוינת עם שני קטעים מצמררים מתוך המופע "פלייבק". מופע שמותח את הקשר בין תנועה, מילה וצליל למקומות חדשים. בקטע הראשון הם שרו וקצת רקדו, לצלילי מוזיקה מקורית ופלייבקים של מוזיקאים כמו רן סלווין, אוהד פישוף ואחרים. השפה התנועתית הכל כך מוכרת הרשימה בקונטקסט החדש שניתן לה. הפעם היא נדחסה ונתנה לסאונד המרתק (מילה, הד ומוזיקה) את הבמה, מה ששוב הוכיח שכל רגע של נהרין הוא רגע חסד.

המונולוג שסיים את הערב, גם הוא לקוח מתוך "פלייבק", היה טייק אוף על "העלבת קהל" של פטר הנדקה, מחזה שהיווה ההשראה לעבודה הבלתי נשכחת "וירוס של אוהד נהרין". את המונולוג ליוו שתי הרקדניות בשברי תנועה, כמו מעודדת של קבוצת פוטבול. נהרין ביקש להחמיא לקהל שהגיע לאירוע על הסקרנות שלו, על הכבוד שהוא נתן ליוצרים, על התמיכה, על היותם פורצי גבולות... מחמאות שבהחלט הגיעו לו, ויצרו אצל חלקו תחושת התעלות. מונולוג פיוטי זה על הקטעים הסרקסטיים שבו, מוכיח כמה נהרין לא צריך שום דבר נוסף שיגבה אותו. לנהרין כריזמה שקשה להתחרות בה. הוא בית ספר מהלך לכל יוצר ופרפורמר ונושא בחובו רוח חתרנית ונועזת מרבים וצעירים ממנו.

לסיכום - למרות הבעיות האופייניות ל"אירוע ראשון לסוגו", מגיע לגיא בכר, ליוצרים שהשתתפו באותו הערב ולקהל שנהר לאירוע דברי שבח. יש לקוות שאירועים כאלה יהפכו לחלק אינטגרלי בנוף התרבות שלנו, וכמו יין טוב רק ילכו וישתבחו עם הזמן. כולנו נצא נשכרים.

לפרטים נוספים