ז`רום בל, הוא כיום אחד מיוצרי הבמה הנחשבים והמרתקים ביותר העובדים כיום באירופה. ערב בואה של להקתו לארבעה מופעים הוא קפץ לכאן, לבדוק את האולם שבו יועלה המופע הלהיט שלו The Show Must Go On ("ההצגה חייבת להימשך") ולמפגש קצר עם התקשורת הישראלית.
בל רואה עצמו קודם כל ככוריאוגרף, אבל העיניים שלו נשואות אל מתחם התיאטרון, ולפי כל הסימנים והעדויות כזה הוא גם המופע שלו, שזכה לפופולריות רבה והוא נחשב לאטרקציה מרכזית בפסטיבלים ברחבי העולם, מהמזרח הרחוק ועד למערב.
הוא נראה ביישן למדי, אך בקולו הרך הוא משמיע דברים ברורים וחדים על עצמו. "אני לא רוצה להיות נערץ," הוא מסביר, "אני יוצר צעיר ואני רוצה לדבר ביצירתי על מה שקורה היום. אין לי חלומות. זה אולי עצוב, אבל זאת האמת."
כיוצר הוא מעיד על עצמו שעניינו דווקא בחולשות אנוש, בגופות שאינם מושלמים. משום כך הוא קיבל לא מקצוענים ללהקתו, המונה 20 איש (שרק 16 מהם יגיעו להופעות כאן). הוא מודה כי היה נבוך למדי לעשות מבחני כניסה, ומשום כך אימץ בין השאר את השיטה של "חבר מביא חבר או בן משפחה".
אלה הפכו לשותפיו הראשונים בהגשמת המתווה המדויק שקבע ליצירתו, עוד לפני שהייתה החזרה הראשונה, וגם אם מדובר במופע הנראה כמאולתר, מדובר בביצוע מדויק מאוד של כל פרט. ועם זאת הוא בונה על שיתוף הפעולה של הקהל, כלומר על החיבור בין היושבים באולם לבין חברי הלהקה.
למעשה בל מכוון לכך שכל אחד בקהל יבחר לו את האובייקט העיקרי – הרקדן או הרקדנית או קבוצה - שאחריהם הוא יעקב במהלך 90 הדקות של המופע. כדי לחבר את שתי הקהילות לקהילה אחת הוא החליט להשתמש בסדרת להיטי פופ מוכרים שמאפשרים לכל אחד ליצור את נקודת המפגש האישית שלו עם המתרחש.
כל שיר מהווה משפט בסיפור שהמופע מעלה.Let the Sunshine in פותח את המופע ונותן את האות להפעלת אורות הבמה. לצלילי "Come Together" עולים המשתתפים כדי להציג את הדמויות ולאסוף יחד - את הנמצאים על הבמה ואת הקהל מולם. להיט רודף להיט, מדייויד בואי דרך ניק קייב, שיר הנושא של טיטניק, המקארנה ועד אדית פיאף.
במהלך הסיפור "ניצלות" הדמויות שעל הבמה על ידי "הצוללת הצהובה", הן מתבוננות בקהל "בכל תנועה שהוא עושה, בכל נשימה שהוא לוקח" ושרות על "Fame, אני אחיה לנצח" כי זה מה שכולם רוצים, תהילה... הפזמון "ככה אני עושה את זה" מאפשר לכל אחד מהמופיעים להציג איבר אחד בגופו, או תנועה אופיינית אחת, וכאשר כל הרקדנים-שחקנים עושים זאת בעת ובעונה אחת נראה כאילו מדובר בניתוח אנטומי של גוף האדם. ובסוף הסיפור, אחרי ששיר אחד "הורג אותם ברכות", קמות הדמויות לצלילי שיר הנושא של קווין – "ההצגה חייבת להימשך".
מבחינתו של בל, הפזמונים מחברים בין שני היסודות המרכזיים ביצירתו – המחול הנסמך על המוזיקה מזה,
והתיאטרון הנסמך על המילה מזה. אבל, הוא אומר: "זה איננו תיאטרון מחול ולא מחול תיאטרלי אלא מה שנמצא בתווך, ביניהם".
ועוד דבר אחד מבהיר ז`רום בל לפני שהוא ממהר לסיור חטוף בארץ, שלדבריו מעניינת אותו באופן אישי: "באתי לכאן כדי ללמוד להכיר את היצירה שלי מחדש באמצעות הקהל הישראלי, ואני מסוקרן לראות את תגובת הקהל כאן למה שקורה על הבמה".
המופע יעלה 4 פעמים באודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב. הצגה ראשונה ב-9 במרץ, ב-21:00.
לפרטים נוספים
08/03/2004
:תאריך יצירה
|