מתוך חמש הצגות התחרות שראה בינתיים צבי גורן אחת ריגשה, אחת הצחיקה ומשלוש יצא משועמם, מאוכזב וגם נרגז.
חלקיקי מיצגים
בעוד רבבות תושבי עכו, המפרץ, הצפון ונציגים רבים מהמרכז ומהדרום נוהרים לרחובות העיר החוגגת, מצטופפים סביב הצגות הרחוב, מופעים לילדים ודוכני זלילה ומזכרות, התמקדתי אני בהצגות התחרות, מלא ציפיות כרימונים הארגמניים העסיסיים שמיציהם נחטפים בהנאה גלויה.
אבל רימונים לחוד ותיאטרון לחוד. פסטיבל עכו דבק במושג "אחר" ונראה כאילו באמצעותו מנסים פרנסיו להמציא מחדש את המושג "תיאטרון". שאם לא כן אין שום הסבר להחלטה להעלות במסגרת התחרות את "מלתעות" של אריאל אפרים אשבל, שכל כולו סלט של לא-כלום הגובל בשיטיון. ההגדרה המפוצצת של הערב הזה מייחסת את שני חלקיו ל"שיח תיאטרוני" שמטרתו לבדוק "את התלות בסיפור ואת האפשרות לשחרור מתוכן, מסר ומוסר". לא בדיקה ממש, אבל התוצאה מצביעה על פתולוגיה של יצירתיות עקרה, שמחפשת מסכות להסתיר את ריקנות הצורה והתוכן.
החלק הראשון והארוך לבלי קץ הוא מעין סיפור למבוגרים על עמי ותמי שנופלים ברשתה של נסיכה מפוקפקת. למעשה אין שום משמעות לשום רגע, לשום צעד, לשום רעיון שנעמסים על החלק הזה. זהו בסך הכל בליל של חלקיקי מיצגים שאינו מתחבר לכלל הגד כלשהו.
בחלק השני מופיעה שחקנית יחידה - אפרת אביב - בקטע מאת הסופר הארגנטינאי בורחס על אמה צונץ שרצחה את בעל המפעל שבו עבדה, כנקמה על עוול שגרם למות אביה. הסיפור עצמו מעניין, אלא שדרך הצגתו הופכת אותו למגוחך וחסר עניין. אשבל זכה בעבר הלא רחוק, כשהוא בשיא נעוריו, בהערכה גבוהה בזכות ניסוייו המיצגיים המרתקים שאיכשהו השיקו את מושגי התיאטרון, אחר או שונה. הפעם למרבה הצער והרוגז נראה כי חלה נסיגה והוא מועד כמחבר החלק הראשון, וכבמאי של הערב כולו.
נחוצים עריכה והידוק
אכזבה מסוימת הנחילה לי גם הצגתו של עופר עמרם "סיפורו של איש בודד", שמנסה לספר סיפור אנושי בתנועה, ללא מילים, עם שתי בובות של אשה ושל ילד. הכוונה של עמרם לעצב דמות של איש בודד שבורא לעצמו זיכרונות מעניינת למדי. הבעיה היא שנראה כי יותר משהסיפור העסיק אותו הוא נפל בשבי הדרך שבחר כדי לספר אותו.
לכאורה יש בדרך שלו זיקה ברורה הן לאגדת פיגמליון והן לסיפורי הופמן על קופליוס ואולימפיה. ויש זיקה לדרך עבודתה של אלית ובר המשלבת משחק בין אדם לבובה, ואשר עמרם מכיר מקרוב. אלא שהוא לא מיקד את תשומת הלב בביטוי הרעיוני של הסיפור, ואפילו כניסתה המאוחרת של אישה בשר ודם - במשחק תנועה מצוין של רננה רז - לא מצליחה לחולל את הנדרש מסיפור מורכב כמו זה שעמרם מנסה לספר. אין לי ספק שהמשך עבודה על היצירה הזאת, עריכה והידוק, יועילו להפוך אותה להישג הראוי לעמרם ולשותפיו.
האכזבה השלישית באה מההצגה "לשם ייחוד" של אנסמבל יוצרים דתיים, "כהרף עין". מדובר בניסיון לבחון באמצעות תיאטרון-סיפור בסיסי למדי את שאלת נאמנותה של האישה לברית שכרתה עם אהובה או בעלה. הבסיס הטקסטואלי הוא של מדרשים ואגדות ומקורות הלכתיים אחרים. אך ככל שאלה מעניינים העיבוד שעשו נתנאל ליפשיץ ובשמת חזן הוא מסכתי מאוד, ודרך הצגתו בבימויה של חזן, ובמשחקם השטוח של חברי הקבוצה רק מדגישה זאת.
להיט פרינג` בפוטנציה
לעומת הכשל הזה, הבימוי והמשחק של ההצגה הרביעית "פרויקט ג`בלייה" מקפיצים את הטקסט הדוקומנטרי שבבסיסה לדרגה של מחזה דרמטי, גם אם עדיין לא מושלם או לא משוחרר לחלוטין מכבלי המקור. מדובר בתיעוד עדויות של חיילים מתקופת האינתיפאדה הראשונה, בסימן מדיניות שר הביטחון אז, יצחק רבין, שאמר לחיילי צה"ל לשבור את ידיהם ורגליהם של המתפרעים במחנה הפליטים ג`בלייה.
אלדר גלאור גבה עדויות מחבריו ליחידה שפעלה במחנה, ועיבד כמה מהן למחזה שבו הוא בוחן באמצעות מעשי חבריו את אשמתו שלו במה שהיה שם לפני 18 שנים. שלומי ליברמן ביים הצגה דרמטית וטעונה בתוך חלל במה מעניין שעיצבו סיוון ויינשטיין ורון גרנות הבנוי כמין צלב שהקהל יושב בין זרועותיו ורצפתן היא תצלום אוויר שאין בו בני אדם, למעט כמה נקודות שחורות זעירות. מיכה מרגלית האיר מצוין ועמיר לב כתב מוזיקה שהלמה את אופי הדיאלוגים והמעברים ביניהם.
צוות השחקנים - ירון אלבאום, יובל ברגר, אורן דולפין, גיא חרמון, עירית סוקי ובמיוחד גיא סלמן כחוקר את אשמתו שלו - טוען את הדיאלוגים בחשמל המגיע לידי נפץ רועם בסופה של ההצגה. עיבוד דרמטורגי משוכלל יותר יוכל להפוך את ההצגה ללהיט-פרינג` מרתק ואקטואלי.
שטותיניקית בכוונה
ההצגה החמישית שראיתי היא כבר מה שאפשר לכנות כ"אופרה אחרת", במהותה ובביצועה. זאת הסאטירה המוזיקלית `"חתונה צוענית" של מרכז תיאטרון עכו שכתבו וביימו פיראס רובי ואיהב בחוס, שגם משחקים ומנגנים בה.
העלילה הביזארית יוצאת מתוך טקס נישואיהם של זית ויונה, שנפסק כאשר מתברר שזית שכח לקנות טבעות נישואין, ועתה עליו למצוא את הערבי האחרון, שרק אצלו עוד יוכל לרכוש טבעת. במסווה של עלילה שטותניקית בכוונה נוגעים המחברים לא רק בנושא השלום המתבקש מזיווג משונה כל כך, אלא בשורה שלמה של נושאים קטנים המייצגים בהומור בוטה את העולם המטורף שאנו חיים בו. הצוות כולו מצוין ובעיקר גיא בוב זאבי כזית, לימור ברקו כיונה, חיה ברשנסקי בשלל תפקידים אפיזודיים משעשעים וסמדר יערון בהופעת אורח וירטואוזית טיפוסית עם שיר על השפה העברית הקשה שאוצרותיה המוכרים הם אוסף קללות, מכתמים וביטויים מהשפה הערבית.
"חתונה צוענית" איננה הצגה גדולה, ולרגעים נראה שהיא מאולתרת. אבל מבעד לצחוק ולחיצי סאטירה מבצבצת אמת ישנה נושנה על שלום, תקווה וייאוש, שנדמה כי טילים ורקטות השכיחו אותה.
פסטיבל עכו - כל הפרטים
אתר הפסטיבל
אתר הפסטיבל בערבית
09/10/2006
:תאריך יצירה
|