צבי גורן מביא סקירה שנייה של הצגות התחרות מפסטיבל עכו לתיאטרון אחר: מחזה מסקרן הנבנה על דף גמרא, הצגה ללא מילים המלווה צעיר אל גורלו ומבט אחר על אהבה.
שיעור תלמודי כחומר בימתי
את היום השני שלי בפסטיבל פתח שיעור מסקרן, שמקורותיו התלמודיים מתחרים לא פעם בדיאלוגים שכמו יצאו מתוך מחזה. "אונאת דברים" מאת אביגיל גרץ ובבימויה של ליחי בקרמן, הוא מחזה שבו אח ואחות שלא התראו שנתיים, שבים ונפגשים בבית מדרש לצורך בירור המערכת הפגועה ביניהם, ובמטרה לטהר אותה.
המחזה מתמקד בסוגיה של הונאה באמצעות דיבור – החל מעניינים יומיומיים כמו בין מוכר לקונה וכלה ביחסים אינטימיים בין אח לאחות או בין הורים לילדיהם – והוא בנוי כדיאלוג רב שכבות, המזכיר באמת שיעור תלמודי, התפלפלות, חיפוש אחר הוכחות או דוגמאות, וניסיון למצוא את הפרשנות המתאימה לאותה מועקה שככל הנראה הביאה לנתק בין השניים. משום כך גם הדיאלוג הופך נקודתי ככל שהוא מתקדם, ומתמקד בפרשת אמנון ותמר, שבה מתקיימת מערכת ענפה של הונאות, שבדרך כלל איננו נותנים דעתנו עליהן בעיקר משום שהן מתקיימות בצל פרשת האונס ותוצאותיו.
גם כמחזה וגם כהצגה זהו ניסיון מרתק להשתמש במקורות ובשיטת השיעור התלמודי כחומר דרמטי בימתי. הבמה המצוינת שעיצב ניב מזור בנויה כדף גמרא, כלומר מסגרת שבמרכזה בימה מלבנית מוגבהת, שעליה מונחים ספרי הקודש למיניהם המשמשים את האח והאחות בטיעוניהם. יעקב סליב עיצב תאורה שיש בה מאווירת בית המדרש, והצמד "ליבי ער", הזמרת ונגנית העוד דסי אלעד ויובל טאבי, נגן גיטרה סאז וטאר, מעטרים בנגינה ובשירה רבי השראה את מהלך ההתרחשות.
ליהי בקרמן ביימה מצוין את הקשר הטעון בין האח והאחות ואת משחקם של שי זביב ושירי נדב בתפקידים האלה, שבמהלכם הם נדרשים לגלם גם כמה מהדמויות שעליהם נסב הדיון המלומד ביניהם.
המוזר במחזה שהוא עצמו נקלע למערכת של אונאת דברים, שראשיתה בפרסומים הרשמיים הטוענים ל"פרשנות חדשה לדף גמרא", בעוד שכל הנאמר למעשה כבר כתוב שם, ואפילו ההונאה (שלא בכוונה, אני בטוח) בחוברת הפסטיבל המסבירה כי "מורה מעמת את תלמידו עם סוגית `אונאת דברים`..". אבל ההונאה המהותית יותר היא זו הנוגעת למערכת היחסים בין האח והאחות והיא ככל הנראה נעשית בכוונה תחילה. המחזה אינו מפרש מה בעצם קרה ביניהם, ואולי חמור מזה, הוא מפזר רמזים לכאורה, הקשורים לילדותם הרחוקה או לנעוריהם או אף לימים שקדמו לניתוק של שנתיים.
פרידה משלוש אמהות
אחרי המלל המרתק כשלעצמו הגעתי ל"`ראבאק!", הצגה מיצגית מעניינת שכתבה וביימה יעל ביאגון-ציטרון. זו הצגה אופיינית למסורת הצגות פסטיבל עכו המשתמשות בחללים המיוחדים של עתיקותיה. ההצגה שממוקמת יפה בתוך החלל הגדול של הפוסטה, סמוך לשוק של עכו, ובו מוקמו תחנות שהקהל עובר ביניהן ומלווה מסע של נער מגויס לצבא הנפרד משלוש אמהות – אחת שקוצצת עגבניות, אחת שמגהצת את בגדיו, ושלישית שמנציחה את זכרו בתמונות – ולבסוף מאלמנה שחורה מזמרת.
כל תחנה מעוצבת כמיצג, ולמעט הטקסט שבו מתוארת מהותו המאיימת של הלוחם, אין בהצגה טקסטים. הכל נעשה בתנועה, שבשיאה מתקיים מחול דרמטי, דואט מרשים בין הלוחם לבין המוות, שהוא גם המוביל את הקהל בעקבות הצעיר עד סופו בחיקה של האלמנה השחורה.
רובי אדלמן מגלם ברוך מסתורי את דמות המוות והוא גם יצר את הכוריאוגרפיה המרשימה לדואט שלו עם הצעיר, שאותו מגלם רועי הודס המצוין בהבעה מרתקת, ובמחוות מדויקות המתארות את עולמו מילדות שובבה ועד בגרות של תשוקה. את האימהות מגלמות יפה טליה דה פריס, נטע לכיש ונעמי לוין, ואת האלמנה השחורה שרה בקול מכושף מארינה מקסימיליאן בלומין, שיחד עם טל אבירם גם כתבו את המוזיקה המקורית והעיבודים.
ולנטינה סטץ וחגית שילוני עיצבו היטב את התחנות, את התלבושות ואת התאורה, ויצרו מסגרת נוחה ובהירה להצגה כולה.
הצגה נוספת ללא טקסט (למעט קטע אחד מצחיק בהולנדית) היא Love Box , מאת משה מלכא ובבימויו. לפני כמה חודשים כבר כתבתי כאן ביקורת על ההצגה הזאת כאשר גרסתה הראשונה הועלתה במסגרת סמינר הקיבוצים. בצפייה חוזרת נראה כי העבודה עליה נמשכה, נעשו כמה חילופי שחקנים, אך התוצאה נותרה כשהייתה - הצגה יפהפייה, מסוגננת ומענגת.
צבי גורן מפסטיבל עכו – חלק א`
10/10/2006
:תאריך יצירה
|