פסטיבלים - ז''רום בל – על אמנות הבמה ועל אמון הקהל

הופעת האורח של להקת ז`רום בל היא תופעה החורגת מהרבה מאוד מוסכמות וכללים, ומאתגרת בגלוי, במפורש ובכוונה תחילה את הקהל. בל תוהה ביצירתו על כמה שאלות המסקרנות יוצרים רבים בתחומי אמנות הבמה – החל מעצם משמעות המופע, דרך בחינת אמנות התנועה (בלט-מחול-ריקוד) וכלה במידת האמון שהקהל רוחש כלפי מה שמועלה בפניו.

זה לא קל לשני הצדדים, ובל מותח את החבל עד לנקודת הקריעה כמעט לפני שהוא משחרר את הקהל שלו למסע שהכין עבורו עם 16 הארטיסטים שזימן ללהקתו. ארטיסטים – משום שהם לא בהכרח רקדנים, לא בהכרח שחקנים, ובעיקר הם כמו כל אחד שיושב מולם, והם רק "עושים הצגה" למענו.

המפגש הזה, שהוא שם ראוי יותר מ"מופע", כולל במקרים רבים יותר ממה שנראה לעין. האולם והבמה חשוכים לחלוטין בפתיחה ולצלילי "הלילה" מ"סיפור הפרברים", ואז הם מתעוררים אט אט לאור זהוב לצלילי "תנו לשמש יד" עוד לפני שחברי הלהקה מופיעים. התרגיל הזה יחזור בהמשך, בשני קטעים שבהם אין איש על הבמה – בקטע האחד ימין הבמה מואר מאחור בצהוב חזק, לצלילי "צוללת צהובה", ובקטע שאחריו ייצבעו הבמה והאולם בוורוד-ארגמני, לצלילי "החיים בוורוד" של אדית פיאף.

זה נשמע אולי פשטני, פלצני או יומרני, אבל תאמינו או לא ברגעים האלה הקהל הוא זה שפועל – מי בצחוק, מי במבוכה, מי בהתפעמות. ברגעים האלה משיג בל את מטרותיו המוצהרות, ואולי אף יותר מבקטעים שבהם כמה מהיושבים באולם מעזים לעלות אל הבמה, או אפילו בקטע החשוך הצפוי כל כך כאשר הקהל כולו הדליק מצתים והניף את הסלולריים הזוהרים לצלילי "דמיין" של ג`ון לנון.

באלה האחרונים, בל משיג בעיקר את מטרתו ליצור "קהילה אחת" של היושבים, העומדים והמתנועעים על הבמה ובאולם. ומותר לדבר, להחליף חוויות, לתקשר עם היושבים מאחור ומלפנים ובצדדים. כשבאחד הקטעים שבהם לא היה איש על הבמה אמרתי ליושבת לפניי כי היא מסתירה לי, פרצה כל הסביבה בצחוק רועם. כשהארטיסטים הגיעו לבמה מיד אחר כך זה נראה כאילו הם באו לבדוק על מה ולמה צחקנו.

והיה גם קטע מבריק של כאילו בלט קלאסי, רק בלי המושלמות הטכנית או הווירטואוזיות הטכנית. סתם בני אדם שעושים בלט. לא רקדני-בולשוי או קירוב, אלא כמוני וכמו רבים אחרים. מנסים. מצליחים. פחות, אולי הרבה פחות מיותר. אבל יפה. וכשהלהקה עושה את סצינת חרטום הספינה מהסרט "טיטאניק", 8 זוגות של די-קפריו ושותפתו, זה עוצר נשימה בפשטות ובדיוק הקבוצתי. והיה מחול אירובי עם המקארנה, והתמונה המבריקה שבה כל ארטיסט הניע משהו אחר בגופו (ואחד אפילו את המסכים האחוריים) לצלילי הלהיט "MOVE IT".

והיה גם הקטע המבריק, באמת מבריק, כשאיש הסאונד והתאורה היושב לפני הבמה, החליט לנסות את כוחו בריקוד לצלילי "רקדן פרטי" של טינה טרנר. איזה יופי. ותאמינו או לא, הוא בעצם היה האיש שלנו במופע הזה. בסבלנות ובאיטיות הוא דאג להחליף את הדיסקים, חיכה שהכל יהיה מוכן, נתן את האות, אפילו ניצח על קטע שבו כל הלהקה האזינה לדיסקמנים, לרדיו ולטייפים – כל אחד שמע משהו אחר שאנחנו לא שמענו אלא מבעד לאותם קטעי משפטים שכל אחד מהם השמיע פתאום. אבל פתאום התברר שמסביב, בקהל, היו מי שידעו בדיוק להשלים את החסר.

למען האמת היו כעשרים איש, מתוך 800, שעזבו את האולם במהלך המופע. אבל היה שם גם חנוך רוזן שהביע משהו (אולי מחאה?) כשעלה לבמה, עשה שתי תנועות מחול וירד. והייתה את מבקרת המחול, שבדרכה לצאת לכתוב את ביקורתה הבחינה בי, הקימה אותי ממקומי ובמשך כשתי דקות רקדנו על מדרגות האולם. ואילו הג`ינג`י שבא אתי, פשוט התמסר כליל לבל ולרעיונותיו. ועוד כמה מאות מהצופים נשארו אחרי המופע באולם לשאול שאלות את ז`רום בל, שענה בסבלנות, בהומור ובכנות על הכל.

אז ללכת או לא? התשובה היא כמובן בראש של כל אחד. אבל אם אתם רוצים בחוויה שונה מהמקובל, בסוג אחר של הנאה מאמנות הבמה, מוכנים להתחבר על פי כללים חדשים ומוכנים לתת אמון, ואפילו אם תתאכזבו, אז זה האירוע בשבילכם.

למועדי מופעים