האורחת השנייה בפינת הריאיונות החודשית של צבי גורן היא יוצרת רבת פנים - אמנית וציירת, מעצבת תפאורה לתיאטרון, ממציאת פטנטים וגם סופרת שספר הביכורים שלה "אם החיטה" זכה לשבחים רבים. שיחה בין מילה לצבע עם מיקי בן כנען.
מלאכת מחשבת סיפורית
את מיקי בן כנען אני מכיר כאמנית המכחול והצבע על בד הציור, בדפי ספרים ובתפאורות ושעיצבה להצגות רבות. יחס מיוחד היא קיבלה ממני בזכות מגוריה עד לא מכבר בשכונת ילדותי, בין הבימה לשיינקין. מעת לעת גם החלפנו דברים, שלחנו זה לזה מכתבים באי-מייל, ונוצר בינינו קשר פשוט של מכרים-ידידותיים שאופייני לזירת התרבות הקטנה שבה אנו חיים.
אבל ככל שהכרתי אותה ואת יצירתה הבימתית המצוינת (לאחרונה בהצגה "איזאבלה" של תיאטרון באר שבע), הייתי גם אני בין המופתעים לשמוע כי היא כתבה רומן ששמו "אם החיטה"(הוצ` ספרא בשיתוף הקיבוץ המאוחד). הרומן מצטנע בחנות הספרים בזכות כריכתו החומה, הפשוטה למראה חרף אותיות הזהב הבולטות שבישרו את שמו ואת שמה, שלצדן מוטבע דיוקנון קטנטן של הליקופטר. לפני שהספקתי להניח יד על הספר שכבר משלים את המהדורה השנייה שלו, כבר הגיעו אליי התגובות הראשונות המשתאות. אחרי שהתחלתי לקרוא בו הבנתי שאני מחזיק בידי יצירה אמנותית, מלאכת מחשבת סיפורית המתחברת אל מסורת סיפורי האגדות והמעשיות המלווה את התרבות היהודית מראשיתה. אולי משום כך לא יכולתי שלא לפתוח את הראיון אתה בשאלה בנאלית "מה פתאום ספר"?
"באמת, בכנות, לא חשבתי על זה. זה נראה לי טבעי בהתחלה, כשנהייתי מחויבת לכתיבה, לא כשכתבתי עמוד אחד אלא בהמשך" היא עונה. "זה לא נראה לי זר ולא נראה לי מוזר, לא נראה לי משונה לא שאלתי למה והאם. הנגישות שלי למילים היא ממש כמו הנגישות שלי לצבעים".
- ידעת מה את רוצה לכתוב?
"לא".
- ואז?
"הייתה לי תמונה, כמו שיש לי תמיד תמונות בראש. הייתה לי תמונה של גמדה טסה בהליקופטר".
- היה משהו, מקרה או אירוע שהביא לזה? הרי אנחנו מצלמים כל הזמן....
"לא דבר ספציפי. אבל אני חושבת שבדיעבד, ברמת הניתוח והפענוח, שהרי אנחנו מבינים את הדברים רק בדיעבד, אני לא חושבת שיש לי מספיק `בדיעבד` כדי לנתח את הספר הזה. אבל בדיעבד קצר, בחלל הפסיכולוגי הקטן שיש לי, אני יכולה להבין שביטאתי איזה גחמת לב, השתוקקות כלשהיא, כשבחרתי בגמדה שעושה מעשה שינתק את ההוויה שלה מהאדמה - לעוף באוויר".
לעוף בהליקופטר אדום
סיפור העלילה המופלאה שרקחה בן-כנען מתאר גמדה מחליטה לרכוש לעצמה הליקופטר אדום ועמו היא יוצאת למסעות שמביאים אותה אל עולמות מופלאים לא פחות מאלה שהיא עצמה בוראת בכוח הדמיון העשיר שלה, והעיקרי שבהם הוא הבראת שדות חיטה באמצעות אתרי סקס באינטרנט. תקראו ותבינו. אבל יותר מכל המצאה אחרת, נדמה לי כי דווקא ההליקופטר האדום, מכל האובייקטים שהיה אפשר להמציא, הוא זה שנותן לסיפור את התנופה הרוחבית והאנכית שלו. הליקופטר שאפשר בהחלט לחשוב שהוא מציאותי, וכמו הגמדה גם הקורא יכול לרוץ לאינטרנט ולחפש איפה אפשר להשיג דבר כזה.
מיקי בן כנען מאושרת לשמוע זאת. "למה? תחשוב בעצמך למה אתה רוצה לחפש באינטרנט הליקופטר אדום? כדי שתוכל לעוף. לכל אחד יש משהו כזה. לא בהכרח סיבות פרקטיות. לפי דעתי ההליקופטר הוא במהותו ביטוי ויזואלי להשתוקקות נפשית. לשינוי הוויה. השאיפה להתנתק מהגשמיות ולהסתובב במחוזות יותר רוחניים היא, אני חושבת, תשוקה שהולכת וגדלה ככל שאנחנו מתקרבים לרגע המוות".
- את פוחדת מהמוות?
"לא. המוות נראה לי הרפתקה מרתקת. אבל עד אז נחיה לנו בנחת. זה יהיה חלל חדש. חלק מהתהליך שלנו, והוא אופטימי".
- את מאמינה בפארא-פסיכולוגיה?
"ודאי. זאת מילה מיושנת ביחס למה שאני מאמינה בו. אני מאמינה ביצורים מקבילים, ביותר מאישיות אחת באישיויות כפולות בתוך אותו אדם, ואני מאמינה שכל אחד מאתנו בכל שלב מחייו יכול להחליט להיות מה שמלכתחילה הוא רצה להיות, ושמהלך חיינו הוא בחלק גדול של המקרים הוא אוסף של נסיבות שאנחנו מוכנים לקבל על עצמנו. ועל כן בכל שלב אנחנו יכולים להחליט על הסרת צעיפים, והגדלת הרזולוציה באותם מקומות שבהם הנקודות עיוורות".
"לא נראה לי שאת מבינה בהליקופטרים"
הספר מחולק לשלוש מערכות כהצגת תיאטרון, ולשתי צורות הדפסה, אחד עבור הקול האישי של הגמדה ואחד עבור קולו של המחבר. בסופו מובאים איורים כנספח. איך החלטת על המבנה הזה?
"הייתה לי התלבטות גדולה מאוד אחרי שגמרתי לכתוב. לא הייתי משוכנעת אם אני רוצה לאייר אותו או לא, אם זה נכון לי לערב את המדיום המילולי במדיום הציורי. בהתחלה עשיתי איורים בגוף הספר, ואחר כך החלפתי את הסגנון, ובסופו של דבר נפל הפור להוסיף את האיורים כנספח בסוף הספר".
- הקול האישי של הגמדה וקולו של המחבר מובאים בהפרדה גרפית אבל למעשה השניים אחד הם...
"אולי. יכול להיות שהמחבר הוא באמת היא, אבל לא בכוונה. כי יש שם הרבה ממני, ויכול להיות שלא הצלחתי להשתחרר לגמרי באופן מלא".
- הופתעת מהתגובות לספר?
"הופתעתי מהרוחב של התגובות. ידעתי שיהיו אנשים שהספר ייפול עליהם כמו מים טהורים, שהם מאוד יאהבו אותו. וחיפשתי את האנשים האלה. אבל לא ידעתי שזה יתקשר באופן כל כך רחב עם כל כך הרבה אנשים. התייעצתי בעניין השיווק, ובהוצאת הקיבוץ המאוחד אמרו לי לא לצפות יותר מדי, כי זה לא ספר לכולם, גם מבחינת השפה והסגנון. וחשבתי לעצמו, כן, נכון. רק אני מקווה שיש בו איזושהיא אמת ושיצליח לגעת. וזאת ההפתעה.
"מיום ליום אני פוגשת יותר ויותר קוראים שבכלל לא נראים כמו מי שאליהם ייעדתי את הספר. בודדים האנשים שמגיבים כמו שצפיתי מהקבוצה האחרת. לא היו תגובות שליליות, או הסתייגויות ורק מעטים, ממש בודדים, שנתנו לי הערות פרקטיות, כמו `לא נראה לי שאת מבינה בהליקופטרים`, כלומר אנשים שלא הצליחו להיכנס לפנטזיה ולהאמין לה. לא הצליחו לעוף, למרות שהשתדלתי להוליך את המחשבה לאט לאט, עד שהיא תשתכנע, כדי שהאנשים יוכלו לעוף אתה".
- את גם עיצבת את כריכת הספר....
"כן, רציתי משהו שלא יהיה שייך לעידן הזה, הדיגיטלי. אתה נכנס לחנות ואתה רואה תחרות צבעונית, צעקנית, וזה לא מתאים לאופי של הספר שלי. רציתי משהו סולידי. משהו מהקופסה הסגורה, מהאיטיות שלה. החיים שמתרחשים צעד צעד. תהליך של טרנספורמציה, מהיותה נדחית ליצור שמתבונן מלמעלה, שמשנה ומכוון".
ציירת סיפורית
- לפני קצת יותר משנה הכנת לפסטיבל התיאטרון הקצר, להפקה בשם "בא לגן", תפאורה ציורית מיוחדת שנועדה לתת השראה לשבעה מחזאים. יש קשר כלשהו בין אותו ניסיון לבין הרומן?
"כן, ייתכן שיש לי איזושהיא נטייה לספר סיפור. גם בציורים שלי. והאמת היא שזאת אחת הטענות ששמעתי לאורך שנים, כשהייתי ציירת, עוד לפני שהתחלתי לעצב תפאורות. טענו שאני `סיפורית`. שאני זקוקה לסיפור, שאני לא מתעסקת בצורה הטהורה. סיפור במובן האפי, של יחסים. ריאליזם של מערכת יחסים בין הדמויות".
- למחזאים זה היה אתגר רציני, כמה מהם הצליחו ליותר מאחרים להתחבר לתפאורה הזאת. ואיך זה היה מבחינתך?
"מאוד מעניין. בתהליכי יצירה בתיאטרון, בעיקר אנחנו שהולכים באותם דרכים, בסביבה די קטנה, יש הרבה מאוד קונצנזוס, ואנחנו די סגורים בתוך מסגרות קבועות מראש. בתיאטרון כמו בכל יצירה. יש כמות גדולה מאוד של קלישאות. רעיונות שכבר נהגו. וכדי להשתחרר מהן זה כמו לשנות זווית ואת המסגרת. ואתה אומר פה זה מתחיל ובוא נראה לאן זה יוצא, לאן הדרך הזאת מובילה. הדרך אמורה להיות חכמה ממך. כך יש סיכוי שתצליח לגעת במרכיבים תת הכרתיים של המערך היצירתי שלך שלא נגעת בהם עד אז. וזה מה שקרה עם התפאורה הזאת. זה היה פרויקט מאוד ראשוני, זריז, ובסוף, כשנכנסתי לפרטים וניסיתי לפענח למה אחד הלך לפה, והאחר לשם, ואיך מישהו אנס את זה למה שהוא רוצה, ואיך מישהו זרם עם זה, אז ראיתי מגוון רחב של יוצרים של תיאטרון, והיה אפשר גם לזהות איך אפשר לייצר עוד צעד במדרגות האינטראקציה בין תמונה ויזואלית על הבמה לבין סיפור. וזה הוכיח את עצמו".
צריך להכיר את האבולוציה
- את גם עושה מיצגים, ולפני שנה עיצבת את "אבנים", מיצג של קבוצת אורתו-דה על פי האנדרטה של לוחמי הגטאות, שזכה בפרס בפסטיבל לתיאטרוני רחוב בבת ים. צבי נראה לי שחסרה כאן שאלה שלך – או עמדה שלך – למה לדבר דווקא על זה, למקד את העניין לא רק כציון דרך ביוגרפי מתוך התרשמות אישית שלך מהעבודה (כמו בשאלה לגבי בא לגן)
"זה היה ניסיון לגעת בדמויות מזוככות, שלא קשורות לטרמינולוגיות פוליטיות או לאומיות. רק בנשמה. נשמה שאין לה מין, שאין לה זהות פוליטית או זהות של אדמה. ישות שקיימת באופן מזוקק, ללא קשר לשום אידיאולוגיה. את הרעיון המציאה הקבוצה. הם באו אליי אחרי שכמה מעצבים אחרים לא הצליחו להיכנס לזה. הם רצו להראות פסל. זה היה הרעיון. לא ידעו מה הם רוצים להגיד, אבל ביקשו לבטא את העוצמה של אנדרטה. ואז, בתהליך העבודה של העיצוב, של התלבושות, של האיפור, היה צריך לבנות את האמירה הזאת. חלקם הגדול היו צעירים שההוויה שלהם רחוקה יותר מחוויית השואה, וגם זה נכנס אצלם כמוברג על הוויה פוליטית ישראלית כולל זו של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, עם דעה שהממסד משתמש בשואה כדי לדכא את העם האחר. הם באו מהנקודה הזאת. ואני לא הסכמתי שעל זה הם ידברו כאילו זה העניין.
"הייתי נחושה בדעתי וכמעט החזקתי אותם בני ערובה בעניין הזה, כאילו עמד משפט באוויר שאומר `אם אתם לא תדברו באופן כזה שבעיניי ייראה מכובד, ולא מבזה, אז אני לא עושה את זה`. הם קיבלו את זה כעניין של רגש. הם רצו `לדפוק בראש` ואני אמרתי כשאתה לוקח מודל של האנדרטה אתה קודם כל חייב לתת לה כבוד, אתה לא יכול להפוך אותה לנלעגת. לא יבינו אותך וגם סתם תעליב אנשים בשביל להגיד משהו קטן. כי כל מה שמתרחש בארץ הזאת, כולל היחסים בין שני העמים, הוא חלק מתהליך היסטורי בן מאות שנים ולא עניין של חמישים-ששים שנה. ולכל דבר יש משמעות, כי זאת אבולוציה ואתה מוכרח להכיר אותה כדי לדעת על מה אתה מדבר, וכדי לגעת בפנים בנקודות הרגש, אתה אינך יכול לעשות את זה באופן חיצוני, מלאכותי. כשתבין תדע איך לעשות את זה. והיו לנו התמקחויות על זה. לא על עצם הרעיון כמו על מה באמת מכניסים פנימה. וסיפרתי להם הרבה על ההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלי כדי להבין מה האנדרטה הזאת אומרת. למה עשו אותה, באיזו תקופה ואיך בכלל הגיעו אליה".
פסנתר גוסס ופטנט ליולדות
בימים אלה בן-כנען חוזרת שוב לעצב תפאורות בתיאטרון להצגה "מפעל חייו" בתיאטרון חיפה על פי שולמית לפיד וגם בהפקה עתידית נוספת באותו תיאטרון. במקביל מוצג מיצב שלה בגלריה של מגדל שלום במסגרת תערוכה המציינת 250 שנה להולדת מוצרט. המיצב כולל פסנתר כנף וינאי ישן שקיבלה מתיאטרון הסימטה שבו תקוע טיל. "זה מיצב, שהרעיון לו עלה בי במהלך המלחמה" היא מספרת, "אני מנסה לדבר באמצעותו על הפונדמנטליזם, על מפגש התרבויות כפי שהוא נראה עתה בעולם. בין התרבות המערבית שלוקחת אותנו אחורנית, לבין ההתמודדות של התרבות המוסלמית הפונדמנטליסטית. עלה לי דימוי חזק מאוד של פסנתר גוסס בגלל שטיל פגע בו ועשיתי מאמץ גדול כדי לממש אותו".
מלבד כל העיסוקים הללו בן כנען ידועה גם כמפתחת פטנטים. "יש לי הרבה פטנטים אבל אני יכולה לדבר רק על אחד, משום שבשלב הזה רק הוא רשום. וזה פטנט יקר לי. הפטנט הזה הוא מכשיר קטן, לא היי טק דיגיטלי, שמחליף את בדיקות צוואר הרחם בזמן צירי לידה. הרופא המיילד מניח אותו על צוואר הרחם כשהאישה מגיעה והוא מודד בקביעות את פתיחת צוואר הרחם עד הלידה. יש כבר דגם עובד, שזכה בהצלחה באישור ועדת הלסינקי לניסויים בבני אדם, ועכשיו אנחנו בשלבי גיוס כספים ואישור של משרד הבריאות. וחוץ מזה יש לי עוד פטנט שאני עובדת עליו ומקווה לרשום אותו בקרוב".
- ומה מחכה לנו באגף הספרות?
"יש מחזה שהתחייבתי לכתוב, אבל אני לא יודעת אם אצליח לכתוב אותו, אבל אני אנסה. יש לי כבר
את כל הסצנריו וכמה סצנות, ואני רוצה לראות לאן זה הולך. אבל אני צריכה להיות קצת פנויה לזה. אין לי מספיק צפי ביולוגי לעשות את כל הדברים שאני רוצה לעשות. וזה נורא עצוב". זה נשמע מפחיד ביותר – היא חולה?
- מה לאחל בסיום הריאיון הזה?
"הרבה בריאות וחיים ארוכים. שאני אספיק לעשות הכל".
וזה מה שאיחלתי לה, והלכנו איש לדרכו.
לפרטים נוספים
05/11/2006
:תאריך יצירה
|