פסטיבלים - “נהג, ציירת”

מחזה בן 19 של הלל מיטלפונקט, נטול אקטואליזציה, צובר נפח ייחודי באמצעות בימוי, תפאורה, מוזיקה ומשחק באיכות גבוהה.

אמנות הדיאלוג

ב"נהג, ציירת" יוצר הלל מיטלפונקט ממחזה בעל סגולות שונות מהמקובל אצלו, הצגה בעלת ערכים גבוהים. מרים זוהר מטעינה את תפקידה בחשמל, יורם חטב הופך זעקות כאב ללחישות של תשוקה, התפאורן רוני תורן יודע להחזיק את המרובה באמצעים פשוטים ולכך מצטרפים התאורה הפיוטית למהדרין של פליס רוס, התלבושות של עופרה קונפינו והמגע המוזיקלי עדין של אורי וידיסלבסקי.

זהו מחזה כמעט נטול עלילה. יש בו סיפור, אפילו שניים, אחד מפורט והאחר מרומז, ויש בו שתי דמויות מנוגדות זו לזו, שבדרך לא דרך מחפשות את החיבור ביניהן, מבלי להודות בכך, כדי להיות מה שהן באמת.

אמנות הדיאלוג של מיטלפונקט בונה את המהלך הסיפורי הזה בשתי שפות. השפה של מירה, ציירת לא-מי-יודע-מה שחוזרת לארץ אחרי 40 שנות גלות בארגנטינה, פנמה, ברזיל ועוד מקלטים שבהם יכלה ל"שקר" לעצמה ולזולתה. השפה שלה עניינית, בהירה, ידענית. כנגדה אהרון, נהג שנכנס לתוך קיר וניצל ממוות אך איבד את הזיכרון שלו. יש לו אוזן קשבת, פנקס עם רשימות של עובדות היסטוריות ואחרות, חלום אחד או שניים, ושפה לקונית שבדרך כלל נשלחת בשצף קצף. אבל אצל מיטלפונקט זה לא דו שיח של חירשים. כל אחד נאחז במשהו מדברי זולתו, נאבק בו, מתקרב-מתרחק, כובש ונכבש.

אחיה של מירה לקח את אהרון לביתו אחרי שזה יצא מבית החולים. בתמורה – גמל לו אהרון בפדיון כל החובות של האח על ביתו ובהחזרת מחצית הבעלות על הבית. מירה איננה שותפה מרצונה להסדר הזה. בעיניה הבית שייך לה. הצירוף ביניהם נראה לה מקרה אבוד. אולי משום שהיא עצמה נשמה תועה מתוך גוף ההולך ומתרוקן מחייו. אך כמו אדיפוס המלך, את האמת ואת האור היא מגלה ככל שעיוורונה גובר. אהרון, לעומת זאת, ככל שהוא נקשר אליה כך גוברת עצמאותו, שאותה ישיג "אחרי" סוף ההצגה.

מהות הקשר האנושי

המחזה אינו חדש. מיטלפונקט כתב אותו לפני 19 שנים, וב-1988 הוא הועלה בתיאטרון באר-שבע. הנוסח המוצג עתה שונה במעט ומקוצר, והתוצאה היא שהמהלכים מהודקים מאוד, כמעט לוחצים. הקהל מתבקש להאזין, להבין. גם אם פה ושם יש נגיעה של רגשנות – זו איננה מלודרמה. הדרמה היא בחשיפה של שתי הדמויות למהותן, לאמת שלהן. ההשלמה הצפויה בין השניים היא רק אמצעי לבטא רעיון עמוק על מהות הקשר האנושי.

בכך שונה המחזה של מיטלפונקט מהמחזה התאום שלו, שנכתב בארה"ב באותה שנה, "הנהג של מיס דייזי" (והפך אחר כך לסרט מצליח). שם הניגוד הוא בין מייצגים עולם חברתי. מורה יהודיה בגמלאות, ונהג שחור. סיפור אמריקני מובהק. גם הגרסה האנגלית של המחזה של מיטלפונקט שעלתה בחודש שעבר בלונדון שונה, בעיקר על שום התפיסות הפוליטיות הרואות בסיפור משל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והחברתיות הרואות בסיפור ביטוי למלחמת המעמדות בין אדונים ומשרתים. כמחזה טוב, אין ספק שניתן לפענח אותו גם כך וגם כך, אבל דווקא הקו האנושי המובהק שמיטלפונקט בחר להצגה שלו, לא כמשל ולא נושא בשורה פוליטית או חברתית, הוא המעניק למחזה את משקלו המיוחד.

עיוורון ואמפטיה

כבר ציינתי את היוצרים שסייעו להצלחת ההצגה הזאת. ועם זאת ראוי לציין כי התפאורה של רוני תורן ריאליסטית ככל שניתן לומר זאת על שירה. תמונת השדה שברקע, קו הרישום של הברושים על קיר הבית הלבן הנמשך אל רצפת הבמה, העץ הקרח במרכז, האבזרים שנבחרו בקפידה – מקרשים ועד כלי אוכל – מעניקים חיים למקום שכוח-אל שבו מתרחש הסיפור. כשפליס רוס מאירה את הבית באורה החיוור של איילת השחר או באור שקיעה לוהט, מפענחת עבורנו סודות אמנותיים שהציירת מדברת עליהם.

ושם, בתווך נאבקים-מחזרים מרים זוהר ויורם חטב במשחקם המשובח, שמלכתחילה נראה בעליל כמתרחש על שני מסלולי עיצוב שונים ונפרדים, שאט אט הופכים למקבילים, ומשם, בדחיפה נוספת הם מתחברים. חטב זועק-צועק-נוהם ולא קל להשלים עם זה, עד שבהמשך, הוא מתרגם את הילוכו המגושם ללשון נינוחה יותר, ובשלב האחרון גופו הכפוף מזדקף וקולו נשמע רך וענוג. ובכל אלה העיניים שלו מספרות את חייו, גם אם מיטלפונקט בחר שלא לתת להם ביטוי מילולי.

מרים זוהר, בתלבושת כמעט מגוחכת שעיצבה לה עפרה קונפינו נכנסת אל הבמה כשרמת הביטחון העצמי שלה מבהילה. היא איננה יוצרת אמפטיה לשאיפתה להחזיר לעצמה את בית ילדותה. היא עיוורת לכאב האצור בראשו ובגופו של אהרון, וכמו שמה לו מכשולים בכל משפט. היא מרגיזה, ומעצבנת. אבל בה במידה היא מסקרנת, מושכת, ונדמה כי היא מהתלת כאמנית בקרקס. ורק כאשר זוהר משילה לפתע מעליה את המסכה הזאת, ומתחילה לחשוף את האמת שלה, בד בבד עם הסימפטומים הראשונים לעיוורון הממשמש ובא, היא יוצרת את האמפטיה הדרושה כדי להעפיל אל שיאי משחקה בדקות האחרונות של ההצגה, וכמו ציירת גדולה היא ממירה את צבעי השמן שאפיינו את משחקה לאקוורל שקוף, וכואב.

כדאי לראות את ההצגה הזאת שהעלאתה בתיאטרון בית ליסין היא מחמאה לקהל.

לפרטים נוספים