פסטיבלים - "טיפול בטנגו"

מחזה מארגנטינה על סיוטי-גבריות משודרג בתיאטרון חיפה לסטנד-אפ משוכלל עם עיטורים נוסח "לרקוד עם כוכבים".

נאום הגבר באישון לילה

אין דבר כזה טיפול בטנגו. זה רק בראש של הבמאי רוברטו פולק שגם תרגם את המחזה "היא בראש שלי" מאת אוסקר מרטינז. פולק גייס את הטנגו לעזרת טיעוניו הבימתיים כמו שגיבור המחזה, אדריאן, מגייס לעצמו טיעונים ומצבים שתכליתם להסביר למה יש לו נדודי שינה.

העלילה, אם אפשר לכנות זאת כך, מתרחשת בראשו של אדריאן, שמתעורר משנתו הטרופה ועד שיחזור למיטה, לצד אשתו האוהבת, הוא מספר לנו מה עובר לו בראש עליה ועליו, עליה ועל גבר שפגשו אצל זוג ידידים, על עצמו ועל הפסיכיאטר שלו. ואת כל זה הוא עושה במעין מונולוג ענק שאותו מגיש יואב בר-לב בווירטואוזיות של סטנד-אפיסט כוכב על.

כמות הטקסט שהוא צריך לשגר לחלל האולם היא כזאת עד שלרגעים חשבתי שצריך לעשות משהו שירגיע קצת את מאזן הקליטה (שלי, לפחות). המוזיקה היפה למילונגה (אחד מסגנונות הטנגו הארגנטינאי) שהלחין ליאו רוטמן ואף ניגן בבנדוניאון לא סייעה לכך במיוחד, גם לא המוזיקה הנוספת שערך להצגה המנהל המוזיקלי שלה, איסר שולמן.

גם המחזאי הרגיש שיש מקום לשבור את נאום הגבר, ושירבב לתוכו הבזקי דיאלוגים עם האישה – שאותה מגלמת אורלי טובלי בתפקיד האישה היפה-חטובה-גזעית, ומשעממת למדי עד כדי תמיהה למה הבעל מתייסר בחשד שמתהווה אצלה רומן מחוץ לנישואין עם גבר. אבל גם זה כנראה לא סיפק את המחזאי ולמטען הדיאלוגי הוסיף מפגשים הזויים למדי עם פסיכיאטר די מוזר, כפי שמדגישה הפאה הנוכרית המכוערת של תלתלי שיבה ארוכים על קרחת מבצבצת שהתקינו לראשו של דליק ווליניץ.

אבל לרוברטו פולק זה לא הספיק והוא החליט להוסיף למחזה תפקיד רביעי של אותו מרסלו הנחשד כמושא בגידתה של האישה. אפילו שזה לא בטוח שהיה כזה גבר במציאות של בני הזוג וכל קיומו רק בדמיונו של הבעל שנעור משנתו ומסיוט לילה ומעביר את הזמן בחברת הקהל עד שישוב למיטה.

מבחינות רבות יש בהחלטה כזאת הבעת אי אמון בשיקול דעתו של המחזאי. זה היה מוצדק אם זה היה עובד טוב או היה מסייע להעביר איזשהו מסר. אבל זה לא קורה למרות הופעתו המשכנעת מאוד של דהן. הוא רוקד טנגו כמו מטדור, באמת (גם טובלי עומדת במבחן הזה), וגם יצר לעצמו כוריאוגרפיה יפה, ואפילו קטע טנגו קצת קומי. אבל מה, אם גבר חולם עליו ככה כמו גיבור המחזה, אני לא בטוח מה יש לו בראש באמת.

אורי און עיצב תפאורת הייטק שמייצגת נאמנה את התפיסה של רוברטו פולק המעמיד במרכז החוויה הבימתית דווקא את רקדן הטנגו. משום כך יצר און תמונה הזויה במיוחד ומרשימה באמת, שבה הקהל רואה כאילו במבט מלמעלה (על כל המשתמע מכך) את הרקדן כשהוא יושב ומנגן בפסנתר. יש עוד פטנטים, ואפילו קטע של משחק בדלתות נסתרות. אורי מורג אמנם עיצב תאורה עניינית אבל היא לא הצליחה להאיר את התפאורה או את המחזה. מאור צבר עיצב תלבושות נאות, למעט אולי תחתוני הבוקסר של הגבר, והתלבושות המוזרות (והפאה הנוכרית, אויה) שעיצב לפסיכיאטר.

המחזה מוגדר כדרמה קומית על חיי נישואין וכל מה שנובע מהם (חוץ מילדים, שהס מלהזכיר אותם במחזה הזה). מי שעדיין מתלבט באלה אולי ימצא בהצגה הזאת נחמה.

לפרטים נוספים