כל מפגש עם עולמו הטראגי-קומי של המחזאי הרוסי אנטון צ`כוב מביא עמו התרגשות של פגישת אוהבים. כך זה במחזותיו, כך זה בדיאלוג הצפוי בינם לבין במאים ושחקנים, ובין כל אלה לבין הקהל. צ`כוב הוא אתגר שלא קל לפצח אותו. בתיאטרון "גשר", אולי המקום הטבעי ביותר להתמודדות עם יצירותיו המופלאות של אנטון צ`כוב, החליטו לנסות זאת הפעם בדרך שונה מהמקובל.
כי כן "בשני קולות" הוא ערב צ`כוב, המתנהל בכביש-עוקף שסלל המחזאי האירי בראיין פריל. הדרך שלו, בכללותה, מביאה עמה נופים, קולות, מצבי רוח, הומור של כאב, תקוות ואכזבות, וגם וודקה, כמעט לחלוטין על טהרת הצ`כוב, בתוספת של כמה אחוזים איריים, שגם בדרמטורגיה שלהם לא חסר אף אחד מהמרכיבים האלה, גם אם רק במקום סמירנוף הם שותים וויסקי ובירה.
אהבה שאיננה יכולה להתממש
*פריל כתב שלושה מחזות קצרים בעקבות צ`כוב, שרק שניים מהם מועלים בגשר. הראשון הוא "משחקי יאלטה" - עיבוד לסיפור "הגברת עם הכלבלב". הסיפור מפגיש באתר הנופש ביאלטה גבר ואישה, שניהם נשואים, שאט אט נוצר ביניהם קשר רגשי וגופני, שהופך את המשחק שהם משחקים לעניין רציני מאוד, שרודף אחריהם, ומביא למפגש נוסף ביניהם, במוסקבה.
פריל הלך עם הרעיון של המשחק, הפלירט המזדמן והשעשוע עד הסוף, ואפילו הכלבלב הריאליסטי של צ`כוב, הפך אצלו ליציר דמיון. אבל מעבר לזה, הוא הסיר את כל המרכיבים הקלילים בזה אחר זה עד שהגיע ללב העניין, לאהבה שאיננה יכולה להתממש באמת, והעינוג שהתחיל ביאלטה הפך לעינוי של מוסקבה.
מפגש בין שני שקרנים
המחזה השני של פריל שמוצג בערב הזה, Afterplay, ובו מתקיים מפגש פרי דמיונו של פריל בין שתי דמויות מוכרות ממחזותיו של צ`כוב – סוניה מ"הדוד וניה" ואנדריי מ"שלוש אחיות". המפגש נוסח פריל מתרחש עשרים שנה אחרי סוף המחזות נוסח צ`כוב. הרעיון כשלעצמו מעניין, כפי שניתן ללמוד מטולסטוי, שהשתמש בו כדי להפגיש אותנו עם נטשה ופייר ש"אחרי", בסיומת של "מלחמה ושלום", אך שם זה כמובן חלק בלתי נפרד מהרומן המונומנטלי.
אינני משוכנע כל כך בהצלחת המפגש שרקם פריל. אינני מוצא בו תוספת תובנה לשתי הדמויות המוכרות כל כך, גם אם זה כתוב יפה כל כך – וכמו ב"סיפורי יאלטה" גם כאן בתרגום עברי מענג כשלעצמו של בן בר שביט.
אינני בטוח גם שמי שאינו מכיר את "הדוד וניה" ואת "שלוש אחיות" יכול להתענג על חיבוטיהם של סוניה ואנדריי, שלא לדבר על מוטיב השעון ואפילו על בית הקפה המוסקבאי שבו מתקיים המפגש. פריל עצמו אמנם מאמין שניתן להתייחס אל המפגש הזה בין שני ה"שקרנים" שיצר, שקרנים לעצמם ולזולתם, כאל סיפור עצמאי.
חגיגה של נופים ושל מצבי רוח
למרבה המזל, ההפקה של שני המחזות – שכל אחד מהם כשלעצמו נשמע בשני קולות, של צ`כוב ושל פריל - היא מענגת ומרגשת בזכות כל המרכיבים שנוטלים בה חלק, ובראשם השחקן הראשי של הערב הזה - שרביט הקסמים של הבמאי יבגני אריה, שנגע בכל פרט בהצגה – במשחק של ארבעת השחקנים ובעיצוב הבמה, שעשה יחד עם מיכאל קרמנקו.
כרגיל אצל אריה, לתפאורה יש משמעות דרמטית,ואפילו קומית, והדבר משרת נפלא את המשחק האינטימי מאוד בשתי המחזות הקאמריים. ב"משחקי יאלטה" זאת במה מסתובבת לבנה, עם פס חול ים במרכזה, שני כיסאות, שולחן קטן, ציקלורמה (מסך אחורי מעוגל) דו-שכבתית, ומובייל של שחף לבן תלוי מעל.
ב"Afterplay" הסיר אריה את רצפת הבמה המסתובבת, חשף את שבכת-הברזל שמתחתיה, הוסיף במה קטנה (מסתובבת) שעליה, שוב, שני כסאות ושולחן, ובמקום השחף תלוי מאחור שעון גדול, שמחוגיו התקועים מנסים לעדכן ברעש גדול, ובלי הצלחה, את השעה, ומפעם לפעם נופלת אחת הספרות שבלוח. תרגום מיוחד, גם אם לא בהכרח ברור כל צורכו, לנושא הזמן.
מרכיב מרכזי שני בעיצוב הבמה היא התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) שמנהלת דיאלוג בלתי פוסק עם התפאורה ועם השחקנים ועם הטקסטים. זאת חגיגה אמיתית, מרהיבה, מענגת, יוצרת נופים, מצבי רוח, מוחשית מאוד – במיוחד ב"משחקי יאלטה" שלרגעים יכולתי למשש אותה, להריח את הים, ולשמוע באמצעותה את קולות השחפים והגלים.
הבמה והתאורה סיפקו אפוא את צמד הקולות השני של הערב הזה, כאשר מסייעים בידם התלבושות היפות, מחויטות עכשיו או אי-פעם שעיצבה אנה איצקוביץ`, המוזיקה האפקטיבית של אבי בנימין, עיצוב הסאונד של מיכאל ויסבורד והכוריאוגרפיה העדינה והמשועשעת של יחזקאל לזרוב.
רגעים אינטימיים קטנים ומחוות גדולות
עיקר הישגו של יבגני אריה הוא בשרשרת מרגליות המשחק שהוא מפיק משחקניו, ברגעים אינטימיים קטנים ובמחוות גדולות, ואפשר לומר, בפראפראזה על צ`כוב, כי את האדם שבכל דמות הוא לא שכח.
יחזקאל לזרוב המגלם את דמותו של דמיטרי "במשחקי יאלטה", הוא מעין מספר-משתתף בחגיגת השעשועים שמזמנת הטיילת של יאלטה . לזרוב יוצר דמות מסקרנת-מרתקת שמכילה מאגר תחושות ורגשות שאותן הוא משחרר ולוכד בחזרה כלוליין, בקלילות תנועה ובקשת גווני משחק זוהרים עד כהים.
בת זוגו, אפרת בן-צור, עדינה, שברירית, כמו אבודה בחופשה שנטלה ממשפחתה, מעצבת את דמותה של אנה בשכבות מרתקות, בקולה ובגופה, וחושפת מערכת רגישויות האופיינית כל כך לנשים של צ`כוב – געגועים, תשוקות חבויות או כבויות, ובסופו של דבר גם נחישות, המגינה עליהן מפני פגיעותן.
את האור הגנוז הזה מאירה גם נטליה וויטוביץ`-מנור במחזה השני, ויוצרת במחוות קטנות כגדולות דמות שלמה וברורה מאוד של אותה סוניה שהיכרנו ב"דוד ואניה". מלכתחילה נדמה כי השנים שחלפו חוללו מהפך דרמטי בדמותה, אבל ככל שמחוגי השעון נתקעים, וככל שספרות השעון נעלמות, כך מתגלה כי היא נותרה כשהייתה, עשרים שנה לפני כן, מפוקחת מזה, ושוגה באשליית המנוחה מזה.
ישראל דמידוב מביא אתו לדמותו של אנדריי את כל יכולותיו הווירטואוזיות המוכחות – כל מחווה, בפניו, בגופו, בידיו, בשערותיו מעובדת לפרטי פרטים. כל מיתר קול מתפקד בדיוק כפי שהטקסט דורש. הבעיה היא שמשחקו של דמידוב מדגיש מאוד את התחושה שמדובר בדמות שהמחזאי לא הצליח במיוחד לעצב אותה לעומק.
בסיכומו של דבר מדובר בערב עשיר ומעשיר, ואולי מעלתו הגדולה היא שהמחזאי, הבמאי, התאורן והשחקנים מחזירים בו לצ`כוב את אשר לצ`כוב – אור גנוז הנחשף על כנפי הדמיון.
עוד על "בשני קולות"
צבי גורן
14/03/2004
:תאריך יצירה
|