מחזה שני של הלל מיטלפונקט חוזר לבמה בתוך ימים ספורים אך הפעם בהצגת פרינג` שנעה על הקו הדק בין התלהבות היוצרים למגבלותיהם.
מיטלפונקט שב אל המצוקות
"אם הבית" נכתב בתחילת שנות ה-90 ובו חוזר הלל מיטלפונקט אל שכבות חברתיות שעסק בהן מראשית דרכו כמחזאי, גילה אוזן קשבת מצוינת למצוקותיהן והביא אותן במיומנות רבה לתוככי הקהל הממסדי. המודעות הזאת למצוקה של האחר היא אולי התרומה החברית החשובה ביותר שיוצרים יכולים, ואפילו צריכים להרים. ומיטלפונקט, אפשר לומר כמו קאטו שב ושב אל המצוקות.
ב"אם הבית" הוא מספר על עולמן של בקי ואתי, אם ובתה, בעיר שדה על גבול המדבר, שדרכיהן נפרדו – אם כי לא נותקו – ולכל אחת מהן יש תקוות משלה ומציאות קיומית משלה. הבעל-האב נפל במלחמה. בבית שוכנים הבת אתי וסבה החולה, המתרפק על תיבת תמונות וזיכרונות, נוהג כעריץ אך יודע כי הנכדה היא המשענת האמיתית שלו. אתי עובדת במפעל המקומי, ושם היא פוגשת עובד חדש, דוד, גרוש ואב לילד, שמקווה לפתוח דף חדש בחייו. הוא שוכר חדר בביתה של אתי, אך בואה הבלתי צפוי של האם משבש את כל מה שאמור להתפתח בינו לבין אתי. מאותו רגע נקלעות הנפשות התועות לסחרחרת של רגשות ומעשים, שבשיאם חושפים אמת קשה ומוליכים לצעדים הראשונים שיעניקו לבת, אתי, את התקווה המגיעה לה.
הדיאלוגים של מיטלפונקט בדרמה הזאת, שלא כמו ב"נהג, ציירת" שעלה בתחילת השבוע שעבר בבית ליסין, אינם נוגעים בפיוט או בהתבוננות פילוסופית על החיים מבעד לאמנות, אך כמו שם גם הם בעלי כוח רגשי בפשטות ובישירות שלהם. וכך גם, ובעיקר, המונולוגים של האם בקי, הנעים מתיאור חלומות באספמיא אל הסיוט הרודף אותה ומגרש אותה מהבית שלה.
חסר מקצועי
ההצגה המועלית במסגרת ההפקות של בית ציוני אמריקה בבימויו של חגי אייד מחזירה לבמה את המחזה הזה בהתלהבות יצירתית שראוי לברך עליה. הצגה פשוטה, נקייה מהתחכמויות, עם תפאורה עניינית תואמת ותלבושות טובות שעיצבה אביטל להט יחד, ותאורה אפקטיבית שעיצבה שלומית לולה נחמה. ברקע נשמעת מוזיקה מזרחית שערכה די.ג`יי אליוט (שרון בן עזר) וכוללת שירים נפלאים של אהובה עוזרי.
אבל, גם במסגרת הפרגון הראוי, צריכה האמת להיאמר, והיא שהפשטות והניקיון אינם מכסים על החסר המקצועי בתחום הביצוע, ובעיקר לאור משחקו רב העוצמה של מוסקו אלקלעי בתפקיד הסבא. אלקלעי מביא למחזה את הדרוש לו – יכולת למלא את המרווחים בין השורות באישיות ובנוכחות. הוא אוהב ושונא, כואב ומתרפס, בורח וחוזר באותו מינון שנותן לדמות הסב את האמינות האמנותית.
גילית יצחקי סיימה את לימודי המשחק לפני תריסר שנים ומאז לא שיחקה. היא מגלמת את התפקיד המרכזי והקשה ביותר של האם, בקי. היא נמרצת מאוד, לעתים צעקנית, ונראה כי הכלים הדרושים לתפקיד הזה עדיין לא חזרו לשליטתה המלאה. משום כך נראה כי אין שיווי משקל במערכות היחסים שלה עם הדמויות האחרות.
בניגוד לה, שירה שרף מגלמת את תפקיד הבת מגלמת בשקט עצור מאוד. זה מסקרן אמנם, ובסופה של ההצגה גם בעל עוצמה מסוימת, אך בעיקרו משחקה מותיר דמות חיוורת ולא פתורה, וזה משמעותי בעיקר בכל מה שנוגע לקשר האהבה שהיא רוקמת עם דוד, העובד החדש במפעל. לא מסייע לעניין זה גם משחקו הסתמי של דדי מוסקוביץ`. עוד דמות בהצגה, של מיכה, גבר המחפש בילוי לילי עם בקי ואיכשהו מעורר בה ציפיות שווא לשותפות עסקית דמיונית. רענן חפץ מגלם את מיכה כאיש חביב וישיר שגם יודע איך לצאת מהסבך.
המסקנה העיקרית מהצגת "אם הבית" בבית ציוני אמריקה היא שהמחזאות החברתית של הלל מיטלפונקט עדיין רוחשת חיים אקטואליים, וראוי בהחלט לחדש את העלאתה.
לפרטים נוספים
19/11/2006
:תאריך יצירה
|